מכתבים לדליה

 

רפי ישב מול צרור המכתבים, ופתאום הכל חזר אליו. הוא לא היה מוכן לזה, כי במשך שלושים שנה הוא ניסה לא לחשוב עליהם, וגם הצליח. ועכשיו פתאום הם ניצבים מול עיניו, ואיתם מתפרצים לתוך חייו הזיכרונות. חייו, שהוא מנסה לתת להם פרק אחרון מסודר, רגוע ושקט.

למה הם בכלל היו עדיין ברשותו? למה הוא לא זרק אותם? אולי הוא בכל זאת קיווה – לא, זה לא ייתכן! מבלי שהתכוון, הוא הביט סביבו, כדי לוודא שאיש לא רואה אותו עם הצרור הזה. וכי אסור לו להחזיק בידו מכתבים שהוא עצמו כתב אי-שם בשנות השמונים של המאה העשרים? הוא ידע, שאם יחזיק בהם עוד שניה אחת נוספת, הוא לא יוכל להניח אותם הצידה, הפעם. הפעם לא.

אבל הוא בכל זאת החזיק בהם. ולא עשה דבר. רק החזיק בהם. הם היו חמים, רועשים, גועשים וזועקים. "תפתח את החוט", הם צעקו לו. "תפתח! תפתח!" הוא נאנח עמוקות, ופתח לאט לאט את החוט. מצבם היה טוב מאוד. איך הם שרדו את כל החורפים, ואת כל המלחמות? הם אפילו היו מסודרים לפי תאריך. המכתב הראשון, בכל אופן היה מאוקטובר 1984. הוא היה קצר, כי הערבית שלו עדיין היתה גרועה. היו בו בעיקר מילות געגועים ואהבה, שלמד מהמילון. הוא כתב, כמה הוא שמח שהוא לבסוף ממשש את התוכנית ולומד ערבית, כדי שיוכל לחיות איתה עם דליה, וכדי שיוכל לשכוח את זאת שזרקה אותו.

כן, זאת היתה באמת הרגשה נהדרת, ההתאהבות בדליה, התוכניות, הביטחון שהאהבה תנצח! ביטחון? לא, ביטחון לא היה אף פעם. ממרום שבעים שנותיו הוא גיחך בקול בתגובה למחשבה הזו. ושוב הוא הביט סביב, שמא מישהו ייראה או יישמע אותו. אבל היום לא יבוא אף אחד, אין סיכוי. שתי הבנות שלו היו בעבודה, ואחרי זה עסוקות כל אחת עם ילד משלה, ואלישבע הרי לא תחזור לפני יום רביעי. אולי היתה זו הסיבה לכך, שהוא עכשיו פותח את המכתבים, בימים שאלישבע כל-כך רחוקה?

המכתב השני כבר היה קצת יותר ארוך. הוא סיפר בו על לימודי הערבית שהוא החל בהם, במין אולפן שפתח את שעריו כמה שנים קודם לבואו. שוב הוא חזר על ביטויי הגעגוע והאהבה, בהתחלה, באמצע ובסוף. הוא נזכר עכשיו, כמה קשה היה לו המאבק להחליט אם מותר לו להיות פתוח ולכתוב הכל. אבל ההתאהבות בדליה באה אליו בסערה, היא השתלטה עליו מבלי שהבחין בכך. מאז אותו לילה שהם נפרדו לאחר הצפייה ב"מאחורי הסורגים" בקולנוע "סמדר", הוא ידע שהוא מאוהב חסר תקנה.

רפי הניח את המכתב השני על הראשון והחל בקריאת המכתב השלישי. הוא נגע במכתבים במין חרדת קודש, היה שמור בהם משהו שאבד לו, שלמעשה כבר לא היה שלו, משהו שהוא נפרד ממנו מזמן, ולהפתעתו עדיין היה קיים, לא בו, אלא בתוך המכתבים האלה. במכתב השלישי בלטה ההתקדמות בערבית, והוא גם כתב על זה. כמה שמח שהוא יכול עכשיו לכתוב לה כל מה שעל ליבו, בשפה שלה! לא שהייתה בעיה לפני כן, שהרי העברית שלה מצויינת, אך הוא הרגיש עכשיו שהוא יוכל לכתוב לה בערבית, בדיוק כמו שהיא דיברה איתו בעברית. ובקרוב הוא יוכל גם לומר את הדברים, ולא רק לכתוב!

שוב הוא נאנח, כי רפי זה שבמכתבים לא ידע את מה שרפי עכשיו כבר ידע…

המכתבים באמת היו מסודרים לפי התאריך, כל שבוע מכתב, לפעמים פעמיים בשבוע. במכתב הרביעי הוא סיפר לה רבות על קורותיו, בלימודים ובחברת האנשים שהוא הכיר בקהיר. והיא? למה היא לא עונה לו, הרי הוא צירף את כתובתו, והיא גם רשומה בגב המעטפה? אבל אין דבר, חייבים לחכות. לדואר לוקח זמן.

על מה שקורה בארץ, לא ידע הרבה. כי בכוונה התנתק. הוא לא ידע, שהשקל מאבד מערכו בקצב מסחרר. הוא חי מתוך מטרה: ללמוד ערבית ולחזור לארץ כדי להתאחד עם אהובתו.

ושוב דברי ערגה מסולסלים, במיטב המסורת הערבית. רפי גיחך למקרא הדברים. כיום כבר ברור לו: יש כמה חברים קרובים, שאיתם אפשר לדבר על מין. היא מוצצת לך? איך היא מוצצת? אתה גם מוצץ לה? אבל אפילו עם החבר הכי קרוב קשה לדבר על מה שבאמת מביך: ניהול משק הבית! יש לך ביטוח בריאות פרטי? כמה אתה משלם בשבילו? כמה הוצאות וכמה הכנסות יש לך? אלה הדברים הכי מביכים. אז, לפני שלושים שנה, הוא נסע לשם עם 2000 דולר ועוד חזר עם עודף.

רפי התחיל להיזכר בעוד ועוד פרטים מהתקופה ההיא. כשהוא הגיע למצרים, בדיוק חגגו שם את חידוש היחסים של ירדן עם מצרים, ביוזמתו של מלך חוסיין. עד אז מצרים הייתה בבידוד בתוך העולם הערבי בגלל השלום עם ישראל. הוא נהנה מאוד מהחיים שם, ולא פחד לספר לכולם, שהוא ישראלי. פרס היה ראש הממשלה החדש בישראל, והצהיר שהוא יסיג את צה"ל מלבנון.

במכתבים הבאים התחיל להסתמן דכדוך מחוסר התגובה של דליה למכתביו, ואז פתאום הוא מצא מכתב שהיה כתוב בעברית, משום מה. אבל זה בכלל לא היה מכתב לדליה:

"אלי היקר, מה שלומך?

קראתי על סרטך החדש, ואני מברך אותך על כך. מה שלום נג'מת אש-שמאל?

רציתי לשאול אותך, אם יש לך מושג למה דליה לא עונה לי למכתבים. מתי ראית אותה בפעם האחרונה? היא אמרה לך משהו על המכתבים, שאתה נותן לה? אני לא יודע, אם זה לבקש יותר מדי, אבל – אתה יכול לשאול אותה?

תעשה חיים!"

עכשיו, אחרי שנאנח כבר כמה פעמים, רפי כבר לא הצליח לעצור את הדמעות. הוא התרומם מהכיסא, כדי לא לשקוע, ודידה לעבר המטבח. הוא היה זקוק להפסקה.

הוא הכין לעצמו קפה ועישן סיגריה. הוא התקשר לבת שלו, אבל כשהיא הרימה את השפופרת, התברר לו אחרי שני משפטים שהיא לא שומעת אותו. הוא ניתק ולא ניסה שוב.

אחרי שסיים את הסיגריה, הוא חזר למכתבים. במכתב הבא הוא הציע לדליה לבוא לבקר. הוא כתב, שהוא לא מבין את הסיבה לכך, שאינה עונה למכתביו, אבל הוא בטוח, שאם תבוא לכאן, הם יהיו חופשיים, בלי הצורך להעביר מכתבים דרך איש שלישי, בלי משחקי מחבואים.

דליה הייתה מדהימה ביופייה, היא היתה קצת יותר גבוהה ממנו, וכל מידותיה היו מושלמות. החזה ביחס למותניים, הרגליים ביחס לצוואר, החיוך והברק בעיניים. למי היא חייכה מאז, במשך כל השנים מאז? "למה אתה צריך לנסוע עד קהיר?" היא שאלה שוב ושוב. ורפי הסביר לה בסבלנות, שהוא לומד כבר הרבה זמן ערבית, ללא הועיל. רק אם ייתרחק מכל מי שדובר עברית, יש סיכוי שיוכל לדבר איתה בשפתה, וזה הסיכוי היחיד לאהבה שלהם. והוא באמת למד ערבית, כמו שחלם, אך דליה – דליה, איפה דליה?

העולם כולו התנדנד באותה תקופה בין תקווה וייאוש. בהודו התנקשו באינדירה גנדי, בארצות הברית נבחר רונלד רייגן לכהונה שנייה, אבל בבריה"מ נבחר גורבצ'וב למנהיג חדש. מה יהיה?

החורף בקהיר היה קר, ומדליה לא הגיע שום סימן חיים. לקראת שלהי שהותו במצרים התקצרו המכתבים יותר ותכפו פחות. עדיין היתה בהם אותה תקווה כבתחילה, אך הם היו מרושלים יותר מבחינת השפה. כמי שכבר ידע ערבית היטב, הקפיד רפי פחות, וגם בכתב היתה איזו עייפות, כך הרגיש רפי היום.

אחרי שצה"ל נסוג לתוך "רצועת הביטחון" בדרום לבנון, נסוג רפי במכתביו לכתיבה על דברים כלליים יותר. הוא סיפר לדליה על היכרותו עם אנשי שמאל במצרים, ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית, שאומנם קיבלה שבעה אחוזים מהקולות בבחירות שלפני כמה חודשים, אך לא נכנסה לפרלמנט. והוא סיפר, איך המפלגה הזו עוברת איסלאמיזציה מפחידה, ועוד כל מיני דברים כלליים על זמאלךּ הקוסמופוליטית.

כשחזרו מהשבי ג'יבריל רג'וב ואחמד יאסין ויוסף גרוף וניסים סאלם וחזי שי ועוד 1150 שבויים   במסגרת "עסקת ג'יבריל", חזר גם רפי לארץ, שבה כבר לא היתה אינפלציה ולא שקל שערכו פחת מידי יום, אלא שקל חדש, יציב.

ראשית הוא דיבר עם אלי ושאל אותו, למה דליה לא השיבה ולו למכתב אחד ממנו. התשובה היתה כל-כך פשוטה, אך במשך כל החודשים האלה לא העז רפי לחשוב בכיוון הזה: אלי כלל לא מסר את המכתבים לדליה, מעולם! דליה לא ידעה, במשך כל החודשים האלה, על התשוקה שהמשיכה לבעור ברפי עוד ועוד. הוא נסע אל אלי ולקח ממנו את המכתבים, בכעס ובתקיפות שלא השאירו ספק לגבי דעתו על מעשיו של חברו, והמשיך בדרכו מבלי לאבד רגע, כדי לפגוש את דליה ולמסור לה את המכתבים.

אך זה לא קרה. דליה התרגשה מאוד לשמוע את הערבית הקולחת מפיו של רפי, דרך שפופרת הטלפון, והיא אפילו האמינה למה שרפי סיפר לה, אך היא כבר היתה מאורסת למישהו אחר, והיא לא העזה לפגוש את רפי. לא את אלי ולא את דליה רפי פגש עוד במשך שלושים שנה.

שלושים שנה ועוד כמה שעות, שבהן נפגש רפי עם הזיכרון הכואב, דרך מגע ישיר עם המכתבים, אבל אז פתאום, כעבור כמה שעות, שבהם ישב רפי ושקע יותר ויותר בתוך תסכול וכעס ותשוקה מחודשת, בוערת, אז פתאום קרה הכל מהר מאוד.

אולי רק נדמה היה לרפי, שדליה מאמינה לו, בטלפון, אז, לפני שלושים שנה? הרי זה סיפור הזוי לחלוטין!! איך היא יכלה להאמין לו בכלל? איך הוא יוכל לשכנע אותה, שבאמת כך היו הדברים? הוא ארז תיק לא גדול, ובו המכתבים, לקח איתו 2000 דולר, על אף שידע שלא ייצטרך כל-כך הרבה ונסע לקהיר.

המהפכה שהתחילה שם בשנת 2011 עדיין געשה, ורפי געש. ביום בואו לקהיר הוא שלח את המכתב הראשון, למחרת את השני, כעבור עוד יומיים את השלישי, וכן הלאה. הוא נשם את רוח המהפכה לתוך ריאותיו, יום אחרי יום. האם היום, על גבי גלי המהפכה, מכתביו יגיעו סוף-סוף, אחרי 29 שנים, ליעדם?

ואז, אחרי עשרה ימים, צלצל הפעמון בדלת, ובדלת עמדה דליה.

 .

 .

 .

אורי שני, ינואר 2013

 

 .

//

//