מה שצריך להיאמר

מאת: גינטר גראס, תרגום: אורי שני

 .

למה אני שותק, שותק יותר מדי,

על מה שברור כבר ובמשחקי הדמיה

נוסה, שבסופם אנחנו כניצולים נותרים

במקרה הטוב הערות שוליים.

זוהי הזכות הנטענת על מכת המנע,

שעלולה למחוק את העם האיראני

המדוכא על-ידי מסית קולני וצווה להריע,

כי בתחום השליטה שלו משערים

שנבנית פצצת אטום.

אך למה אני אוסר על עצמי

לקרוא לארץ האחרת בשמה,

שבה כבר שנים – אם כי בסוד –

פוטנציאל גרעיני מוכן לשימוש והולך וגדל

אך מחוץ לכל פיקוח?

ההשתקה הכללית של העובדה הזו,

שמצווה עלי שתיקה,

רובצת עלי כשקר מרשיע

ולחץ, שבצידו עונש,

אם מפרים אותה;

פסק הדין "אנטישמיות" בפי כל.

אך עתה, כשמארצי שלי,

שבגלל פשעים שלה עצמה

שאין כדוגמתם,

ששוב ושוב דורשים את התנצלותה,

אמורים לספק,

כעסקה רגילה וחוזרת, אך עטופה

בלשון זריזה כפיצוי על עוולות הנאצים,

עוד צוללת לישראל,

שמיוחדת בכך, לנווט ראשי חץ משמידי כל

להיכן שפצצת אטום אחת ויחידה לא הוכחה,

אך בתור איום אמורה לשמש כראיה,

אני אומר, את מה שצריך להיאמר.

אך למה שתקתי כל-כך הרבה?

כי חשבתי, מוצאי, המזוהם

ברפש בל ימחה,

אוסר עלי להעמיד את

ארץ ישראל, אליה אני קשור

ורוצה להישאר קשור,

מול העובדה הזאת בתור אמת נאמרת.

למה אני אומר רק עכשיו,

בגיל מופלג ובדיו אחרונה:

מעצמת האטום ישראל

מסכנת את שלום העולם השביר ממילא?

כי מה שכבר מחר עלול להיות

מאוחר מדי, צריך להיאמר;

גם כי אנחנו – שכגרמנים רובץ עלינו עול מספיק כבד –

עלולים להפוך לספקים של פשע,

שניתן היה לצפות אותו, ולכן השותפות

שלנו לפשע זה לא תימחה על-ידי

התירוצים הרגילים.

ואני מודה: אני לא שותק יותר,

כי שבעתי מצביעות המערב;

ויש לקוות, שרבים יישתחררו מהשתיקה,

ויידרשו ממקור האיום הגלוי

לוותר על אלימות

וייתעקשו בו-בזמן על כך,

שפיקוח חופשי ותמידי

של פוטנציאל הגרעין של ישראל

ושל מתקני הגרעין האיראניים

על-ידי מוסד בינלאומי

ייתאפשר על-ידי ממשלות שתי המדינות.

רק כך ניתן לעזור לכולם, לישראלים ולפלסטינים,

ויותר מכך: לכל בני-האדם, החיים באזור ההוא

הכבוש על-ידי שיגעון, זה לצד זה,

אויבים,

ובסופו של דבר גם לנו.

[אני אישית לא חושב, שזה "שיר" גדול, אבל הוא עושה הרבה רעש, אז תרגמתי…]

5.4.2012

.

קוריולן – שייקספיר, ברכט וגראס