דילוג לתוכן

מה שצריך להיאמר

מאת: גינטר גראס, תרגום: אורי שני

 .

למה אני שותק, שותק יותר מדי,

על מה שברור כבר ובמשחקי הדמיה

נוסה, שבסופם אנחנו כניצולים נותרים

במקרה הטוב הערות שוליים.

זוהי הזכות הנטענת על מכת המנע,

שעלולה למחוק את העם האיראני

המדוכא על-ידי מסית קולני וצווה להריע,

כי בתחום השליטה שלו משערים

שנבנית פצצת אטום.

אך למה אני אוסר על עצמי

לקרוא לארץ האחרת בשמה,

שבה כבר שנים – אם כי בסוד –

פוטנציאל גרעיני מוכן לשימוש והולך וגדל

אך מחוץ לכל פיקוח?

ההשתקה הכללית של העובדה הזו,

שמצווה עלי שתיקה,

רובצת עלי כשקר מרשיע

ולחץ, שבצידו עונש,

אם מפרים אותה;

פסק הדין "אנטישמיות" בפי כל.

אך עתה, כשמארצי שלי,

שבגלל פשעים שלה עצמה

שאין כדוגמתם,

ששוב ושוב דורשים את התנצלותה,

אמורים לספק,

כעסקה רגילה וחוזרת, אך עטופה

בלשון זריזה כפיצוי על עוולות הנאצים,

עוד צוללת לישראל,

שמיוחדת בכך, לנווט ראשי חץ משמידי כל

להיכן שפצצת אטום אחת ויחידה לא הוכחה,

אך בתור איום אמורה לשמש כראיה,

אני אומר, את מה שצריך להיאמר.

אך למה שתקתי כל-כך הרבה?

כי חשבתי, מוצאי, המזוהם

ברפש בל ימחה,

אוסר עלי להעמיד את

ארץ ישראל, אליה אני קשור

ורוצה להישאר קשור,

מול העובדה הזאת בתור אמת נאמרת.

למה אני אומר רק עכשיו,

בגיל מופלג ובדיו אחרונה:

מעצמת האטום ישראל

מסכנת את שלום העולם השביר ממילא?

כי מה שכבר מחר עלול להיות

מאוחר מדי, צריך להיאמר;

גם כי אנחנו – שכגרמנים רובץ עלינו עול מספיק כבד –

עלולים להפוך לספקים של פשע,

שניתן היה לצפות אותו, ולכן השותפות

שלנו לפשע זה לא תימחה על-ידי

התירוצים הרגילים.

ואני מודה: אני לא שותק יותר,

כי שבעתי מצביעות המערב;

ויש לקוות, שרבים יישתחררו מהשתיקה,

ויידרשו ממקור האיום הגלוי

לוותר על אלימות

וייתעקשו בו-בזמן על כך,

שפיקוח חופשי ותמידי

של פוטנציאל הגרעין של ישראל

ושל מתקני הגרעין האיראניים

על-ידי מוסד בינלאומי

ייתאפשר על-ידי ממשלות שתי המדינות.

רק כך ניתן לעזור לכולם, לישראלים ולפלסטינים,

ויותר מכך: לכל בני-האדם, החיים באזור ההוא

הכבוש על-ידי שיגעון, זה לצד זה,

אויבים,

ובסופו של דבר גם לנו.

[אני אישית לא חושב, שזה "שיר" גדול, אבל הוא עושה הרבה רעש, אז תרגמתי…]

5.4.2012

.

קוריולן – שייקספיר, ברכט וגראס

4 תגובות
  1. Rachel Komlosh Frohman permalink

    שכח לציין שגרמניה בונה ומממנת את הגרעין האירני-אולי מפאת גילו המתקדם, וגם שאירן מכחישת שואה ומצהירה שברצונה לחסל את ישראל-כדאי גם לזכור שפצצות האטום שהוטלו היו דווקא על ידי ארה"ב במסגרת אחת משתי מלחמות העולם שיצרה גרמניה ארצו ושגראס שרת ביחידת עלית נאצית אליה מתנדבים.אולי זה הגיל ואולי השפעה מזיקה של אנשי שמאל ישראלים וביניהם ידידו עמוס עוז שלדבריו חושב כמוהו.בהקשר זה המילה חושב ביחס לעמוס עוז היא מטאפורה כנראה.

  2. Rachel Komlosh Frohman permalink

    מאז עלה מוחמד רזא שאה פהלווי לשלטון באיראן (שלט 1979-1941 ) הוא פעל להשגת שליטה איראנית על טכנולוגיה גרעינית מתוך אמונה כי בעלות איראנית על טכנולוגיה שכזו תצעיד את איראן לעבר "הציוויליזציה הגדולה" (בפרסית: בֶּה-י סוֹ-יֶ תָּמָדֹן-יֶ בֹּזֹרְג) כפי שהייתה בתקופה הפרה-אסלאמית, סוף המאה השישית-ראשית המאה השביעית, ובעיקר תחת השלטון ההכמני.

    ראוי לציין כי לתפיסתו של השאה, המעבר ל-'ציוויליזציה הגדולה' היה מושתת על ארבעה קווי-יסוד עיקריים, אשר נקבעו עוד בתקופת אביו- רזא שאה (שלט 1941-1925) ואלו הם: לאומיות איראנית (פרה-אסלאמית), חילון (אנטי-קלריקליות שיעית) ,מודרניזציה והתמערבות, לא במובן 'חיקוי המערב' אלא במובן 'חזרה לשורשים' וחיזוק מוסד השאה (כסמל וכגורם המאחד את העמים השונים ואת הלאומיות האיראנית).

    זאת ועוד, בעיני השאה איראן צריכה הייתה לעמוד במספר קריטריונים כדי שתוכל לשוב ולטעון למעמדה כ"ציוויליזציה הגדולה": 1. עושר – אשר הושג בעיקרו דרך הכנסות הנפט ; 2. רפורמות שונות – שינוי במעמד האישה, חינוך מודרני ואף רפורמה אגררית ("המהפכה הלבנה" של 1963) שבעיקרה הייתה שבירת כוחם של בעלי הקרקעות הגדולים; 3. תיעוש – כסמל לפיתוח וקידמה, בדיוק כפי שנעשה במדינות מערביות שונות; 4. חיזוק המעמד ההגמוני באזור בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט תוך בניית צבא גדול וחזק המצויד בנשק חדיש ומתקדם; 5. הכרה בינ"ל במעמדה של איראן כ"שוטר המפרץ" וכשומרת האינטרסים של המערב באזור; 6. עמידה בסטנדרטים של מועדון מדינות העולם בעלות השליטה על טכנולוגיה מתקדמת ובין השאר על טכנולוגיה גרעינית.

    ביסוס מעמדו של השאה לצד ביסוסה של איראן כמעצמה אזורית והפיכתה לבת ברית מוצהרת של ארה"ב ומדינות נוספות בשנות ה – 50 הביאו את השאה לכדי מסקנה כי כעת הגיע הזמן לפעול להשגת טכנולוגיה גרעינית אשר כאמור תשלים את מעברה והפיכתה של איראן ל"ציוויליזציה הגדולה". למעשה, ניתן לזהות באיראן המלוכנית שני שלבים עיקריים הקשורים להשגת טכנולוגיה גרעינית, כדלקמן:

    1. השלב העוברי – בין השנים 1974-1956: תוכנית הגרעין האיראנית החלה בשנת 1956 , כאשר במסגרת התוכנית האמריקנית של "גרעין למטרות שלום" (ATOMS FOR PEACE) חתמו איראן וארה"ב על שת"פ גרעיני למטרות אזרחיות. במסגרת תוכנית זו הציעה ארה"ב לספק אז, לעולם שהיה עד למימדיה הזוועתיים של הטכנולוגיה הגרעינית (הירושימה ונגסקי), מידע וציוד בהקשר לשימושיו האזרחיים של הגרעין, ואף להקים מכוני מחקר גרעיניים למטרות שלום.

    כתוצאה מהחתימה על ההסכם (1957), קמה באיראן "הוועדה לאנרגיה גרעינית" ובאוניברסיטת טהרן נוסד "המרכז למחקר גרעיני". בעקבות הפיכת 1958 בעיראק, הועבר ב ב-1959 "המכון למדע גרעיני" של CENTO , גוף שת"פ בין מדינתי בין עיראק, איראן, טורקיה ובריטניה, אשר היה בעיראק, לאיראן. באותה שנה ממש איראן וארה"ב חתמו על הסכם נוסף, לפיו ארה"ב התחייבה לספק לאוניברסיטת טהראן כור גרעיני קטן למטרות מחקר. בנייתו של כור זה החלה ב-1961 והסתיימה ב-1967, והוא היה אחד מחמשת הכורים הגרעיניים שארה"ב סיפקה למדינות נוספות כגון פקיסטן, טורקיה, אינדונזיה וישראל, על פי פירסומים זרים.

    2. שלב הפיתוח האינטנסיבי- 1978-1974: בשנים 1974-1973 מספר גורמים הביאו את השאה לכדי החלטה לשדרג את מה שהיה עד אז תוכנית הגרעין העוברית של איראן: א. הפינוי הבריטי מהמפרץ הפרסי (1971), מחד, והמעורבות האמריקנית האינטנסיבית במזה"ת, מאידך, יצרו חלל בתפקיד 'שומר האינטרסים המערביים' באזור, תפקיד שהשאה הסכים למלא בשמחה. ב. מלחמת יוה"כ וחרם הנפט הערבי על המערב, נתנו בידי השאה הזדמנות פז להעלות את מחירי הנפט, להגדיל רמות תפוקה, ועקב כך – להשיג רמות הכנסה חסרות תקדים. הכנסות אלו אפשרו לאיראן של השאה להתחיל בפרויקטים גדולים של פיתוח, לצייד את צבאה בנשק החדיש והמתקדם ביותר, דוגמת מטוסי F14 וגם לשדרג את תוכנית הגרעין שלה, מתוך שאיפה להביאה לרמה שאינה נופלת מזו של מדינות אירופאיות ג. אספקת צרכי הנפט של העולם המערבי בזמן של חרם ערבי, מלווה ב-'תפקידיו' כשומר האינטרסים של המערב ו-'שוטר המפרץ', הביאו את השאה להאמין כי המערב תלוי בו יותר מאשר הוא תלוי במערב.

    זאת ועוד, הפעילות הגרעינית של איראן לא הצטמצמה רק בהשכרת שירותן של חברות אירופאיות לבניית הכור, אלא כללה שורה ארוכה של צעדים, שהצביעו על כך שלשאה היו כוונות וראייה מרחיקות-לכת בתחום הגרעין. בין צעדים אלו ניתן לציין את ההסכמים לשת"פ עם צרפת וגרמניה המערבית בדבר העשרת אורניום, בניית מרכזי מו"פ גרעיני, הדרכה וציוד, ניהול ואבטחת מתקנים גרעיניים ובניית כורים. כמו-כן הסכם לשת"פ עם ארה"ב לבניית 8 כורים גרעיניים ולאספקת דלק גרעיני לכורים אלו והסכמים נוספים עם הודו, סין, אוסטרליה, דרום אפריקה, הונגריה אנגליה, איטליה, אוניברסיטת MIT ועוד.

    הפיתוח המהיר של הכורים הגרעיניים באיראן הביא עמו להרחבת כוח האדם ב"ארגון לאנרגיה אטומית" של איראן (שהוקם ב – 1974) בראשותו של ד"ר עלי-אכבר אעתמאד ואשר מנה יותר מ-4,000 עובדים (כאשר רבע מהם נשים!!) ושלח מאות מדענים וטכנאי גרעין להשתלמויות במדינות זרות , כגון ארה"ב, צרפת, גרמניה המערבית דאז ובריטניה. חשוב לציין כי בעקבות החרם הערבי ועליית מחירי הנפט, מדינות מערביות החלו לחפש מקורות אנרגיה חלופיים, ובעיקר שמו פעמיהן לעבר טכנולוגיה גרעינית. שאיפה זו לא פסחה גם על מדינות כמו ארגנטינה, ברזיל, הודו, דרום-קוריאה, טייוואן וכמובן איראן, בה ביקש השאה להיצמד למדינות אלו בתחום הגרעיני.

    דוחות המבוססים על מחקרים מראשית שנות ה-70 הראו כי אם יימשכו רמות ייצוא הנפט האיראני ולאור עליית רמות צריכת החשמל באיראן, רזרבות הנפט האירני ייגמרו תוך כ 70 שנה. לכן, לשאה היה חשוב לשדרג, להאיץ ולמקסם את תוכנית הגרעין האיראנית במהירות האפשרית. כמו-כן, העובדה ש-90% מהכנסות המדינה היו ממכירת נפט, הפכה את השאה לזהיר יותר לגבי השימוש בו לצרכי אנרגיה פנימית. יש לציין כי ככל שרבות ההזהרות אודות "היום שאחרי הנפט", כך מועד זה נדחה יותר ויותר.

    ממשלים אמריקניים שונים, דמוקרטיים ורפובליקניים, תמכו ועודדו את שדרוג תוכנית הגרעין האיראנית, שכן זו הייתה, עד אז, מבוססת על ידע והדרכה אמריקניים, ושדרוג תוכנית הגרעין האיראנית הייתה מעניקה בצידה עבודה לאזרחים אמריקניים רבים. ואכן, איראן והשאה אף כיכבו במערכות פרסום פנים-אמריקניות של חברות מקומיות לבניית כורים גרעיניים מתוך מטרה לעודד מדינות בארה"ב לבנות בתחומן כורים גרעיניים.

    לסיכום, איראן אשר קיבלה מארה"ב יחד עם פקיסטן וטורקיה את כור המחקר הראשון שלה עוד בשנות ה-60, התקדמה תוך עשור מהר יותר, זאת בהשוואה לחברות האחרות בארגון CENTO. זאת ועוד, הרי שבשלב השני של פיתוח תוכנית הגרעין שלה, איראן ביצעה קפיצה משמעותית קדימה. מהפכת 1978-79 הייתה לגורם היחיד להפסקת פיתוח התוכנית הגרעינית של איראן שכן אין ספק כי הצורך של איתאללה רוח-אללה ח'ומיני (חי 1989-1902) לבסס את שלטונו והתמשכותה של מלחמת איראן-עיראק היו גורמים עיקריים במניעת המשכו הישיר והמיידי של פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית ולדחייתה בעשור אל השלב הבא, שהחל ב-1989-90.
    לסיכום, יש לזכור כי התוכנית והתשתית הגרעינית שהוקמו באיראן על-ידי השאה, הניחו את היסודות לפיתוח תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. כיום אולי ניתן לברך, בזהירות, על התרחשותה של מהפכת 1979 באיראן ולתהות כיצד היה נראה האזור כולו, לו המהפכה הייתה מתרחשת אחרי שהושלמה בניית כור גרעיני באיראן? נקודה למחשבה, נכון?

  3. Rachel Komlosh Frohman permalink

    שלמת בנייתו של הכור בבושהר נדחתה כמה פעמים בעשר השנים האחרונות. הבנייה החלה ב-1975 על ידי חברות מגרמניה, בהן חברת "סימנס", אולם הפרויקט הופסק ב-1980 עקב פרוץ מלחמת איראן-עיראק. בעשור האחרון סייעו הרוסים לבנות את הכור, אך השלמתו התעכבה בין היתר בשל חילוקי דעות כספיים עם איראן.(ynet)

Trackbacks & Pingbacks

  1. What has to be said – and who has to say it | Did you learn anything?

כתיבת תגובה