מנוחת הליצנים (מערכה שלישית)

מאת: נור אד-דין אבא      תרגום: אורי שני

 .

"המענה מכיר באנושיות קורבנו כיוון שכוונתו להכריח אותו "לדבר", אבל דברי הקורבן צריכים להיות מה שהתליין מצפה.

 .

דרך 'הודאתו' עושה הקורבן הרבה מעבר למסירת 'מידע', הוא מכיר בתליין כאדונו וכבעלי דבריו, זאת אומרת כבעלי אנושיותו." (פייר וידאל-נאקה, "העינוי ברפובליקה" 1972)

 .

דמויות המחזה הזה אינן מומצאות. הן היו קיימות. העובדות שקשורות לעינוים הנם מדויקים. רק שיניתי כמה פרטים שהקורא הבקיא ייגלה בקלות.

 .

המחזה הזה לא מצריך תפאורה. יספיקו מסך שחור אחורי ובמה ריקה לחלוטין. השחקנים כבר יביאו את כל האביזרים הדרושים.

.

.

מערכה שלישית

 .

המסך עולה על רד סן ופרנסין. הם לבד. רד סן יושב על הרצפה, הידיים באזיקים, פרנסין עומדת. שקט. פתאום מוזיקה של ההרמוניקה שנשמע אותה במשך כל המערכה בהפסקות.

.

פרנסין: אתה אוהב את מה שהוא מנגן?

רד סן: יותר מאשר קודם.

פרנסין: קודם הוא חיפש את עצמו, עכשיו הוא בטוח. רק כשאנחנו מנגנים, אנחנו בטוחים בקיומנו.

רד סן: אנחנו קיימים גם ככה, גם כשאנחנו לא מנגנים.

פרנסין: אנחנו עושים כאילו.

רד סן: טוב, נו נגיד!

פרנסין: טוב, אם אתה רוצה, אנחנו קיימים גם ככה, אבל זאת לא אותה איכות של חיים. תסתכל על החיים, זה כמו בתאטרון, אבל שמה, הדמויות מפוספסות. הם אומרים איזה שהוא דבר, שום דבר לא אמיתי. זה מוזר, לפעמים הם נותנים לי את ההרגשה, שהם עושים איזה רעש, כאילו זה החזרה על החיים אמיתיים. אתה לא חושב?

רד סן: אף-פעם לא שמו לך מחסום על הפה?

פרנסין: (שעושה כאילו כי היא לא מבינה ומנסה לסחוף אותו לשיחה פילוסופית) אה – לו ניתן לי להיות עכשיו בפסגת הר גבוה ולמלא את הראות בהמון אוויר צח ולשתות את השמיים בלגימה אחת! אתה אוהב את הטבע?

רד סן: (סגור) את מדברת יותר מדי. (מתפרץ) אני יודע בדיוק מה את רוצה לעשות…

פרנסין: מה אני רוצה לעשות?

רד סן: את מנסה לבדוק את הכליות שלי…

פרנסין: אני לא רופאה. אחי היה רופא. הוא מת במחנה ריכוז בגרמניה.

רד סן: הוא לא היה במקרה בדכאו?

פרנסין: (מופתעת) כן, בדכאו. מי אמר לך?

רד סן: אמרתי את זה סתם! (פתאום באי-נחת) עזבי אותי בשקט. לשם מה באת הנה, תגידי?

פרנסין: אתה היית לבד. אתה היית עצוב. התחשק לי לקשקש אתך.

רד סן: את חושבת שאין לי מספיק צרות גם ככה? תודה על החברה, אבל לי אין מה להגיד!

פרנסין: אני רואה לפחות, שאתה לא מסמפת אותי.

רד סן: לא אמרתי את זה. רק אם זה כדי לדבר על הסיפור הזה של הפצצה, אז אין לי מה להגיד, אני לא יודע כלום!

פרנסין: בסדר! אל תעשה פרצופים. אפשר לדבר על כל דבר אחר. ( היא מצביעה על כלי העינויים.) לדוגמא על זה! פחדת?

רד סן: אנחנו פה מפחדים מהצל של עצמנו. (שקט. נדמה שהוא מאזין להרמוניקה, ואז:) רואים שמזמן לא היית באלג'יריה. הבוקר לדוגמא, בתוך ההמון של  אנשים שנאספו ונדחסו כמו זבל אחד מעל השני במפקדה שלהם, אז בתוך כל זה הייתה אשה, אשה צעירה מאוד בהריון. היא חשבה שהוולד שהיא נושאת בבטנה שומר עליה מפני סבל. אז היא הלכה להגיד את זה לאיזה צנחן שהסתכל בה והתחיל לצחוק בצורה שראיתי בעיניים שלה, פתאום, הפחד, הפחד הנורא המכלה כמו להבה. ברגע הזה הבנתי, שהוולד הזה מרגיש אשם עוד לפני שיצא לאוויר העולם: מרגיש אשם בהיותו ערבי ולמרות זאת יש לו שאיפה לכבוד, לחופש… (מפסיק את עצמו) את גורמת לי להגיד שטויות, עדיף שתתחפפי!

פרנסין: אתה חושד בי, נכון?

רד סן: אמרתי לך, שאין מה לדעת. עזבי אותי בשקט! תראי, את שומעת את ההרמוניקה … זה כבר לא אותו אחד.

פרנסין: לדעתי זה אותו אחד, רק שעכשיו הוא מנסה להתעלות על עצמו. זה מקסים, מה שהוא מנגן.

(שקט.)

רד סן: (פתאום) מה הם ביקשו ממך?

פרנסין: יש משהו מכשף, אתה לא חושב, כשהמוזיקה משתלטת על רגע של שקט ומכסה אותו במשק צלילים כאשר כל צליל יש לו חיים משלו? אחי ניגן פסנתר היטב. אגב, עדיין לא ענית לי: מי סיפר לך שהוא מת בדכאו?

רד סן: מה בקשו ממך, תגידי?

פרנסין: כלום!

רד סן: יאללה, יאללה! למה את חושבת הם השאירו אותנו לבד?

פרנסין: להגיד לך את האמת, הם בקשו ממני לשמור עליך, כי הם רוצים לברר כמה דברים. מבסוט?

רד סן: (מנסה לקום) לא. אני כבר הייתי אמור להיות מת, את מבינה? משהו לא בסדר פה!

פרנסין: (עוזרת לו לקום) אתה לא אופטימי במיוחד, אתה מודה?

רד סן: את לא מכירה את החונק!

פרנסין: החונק? אני לא מבינה אותך.

רד סן: החונק, ל' אטופאר, זה המפקד.

פרנסין: אתה מתכוון לאל"מ לטופואה?

רד סן: את יודעת שיש לו שיטה משלו לטפל בקרבנות שלו? כמה צרפתים טובים ראו אותו בעבודה…

פרנסין: קורה שעושים דברים שליליים, שצריך למחות נגדם, כמובן. אני בטוחה, שהוא לא עושה את זה בשמחה ועם כל הלב.

רד סן: את יונה שהתרגלה בצורה מושלמת לצרעת, לכל הפחות… אם לא בת יענה בכלל שחושבת את עצמה יונה!

פרנסין: תקשיב, תגיד מה שאתה רוצה, זה לא אכפת לי, רק לא שאני בת יענה! אתה חושב שהמציאות של הארץ הזאת עוברת לידי ככה? אתה טועה. בכמה מלים: מיעוט של אנשים שיש להם הכל ורוב שאין לו כלום, שמת מרעב, מושפל משולל כל קיום אנושי בסיסי, ששוחטים אותו כל פעם שהוא פותח ת' פה…

רד סן: כל הכבוד: את לא עד כדי כך בת יענה כמו שחשבתי. אז את באמת היונה שהתרגלה לצרעת…

פרנסין: כשהכרתי את לואי, את מנואל, את המפקד, אני לא ידעתי שהם צנחנים. רק היום נודע לי. מה שלא מפריע לי להגיד לך – אם אתה רוצה או לא – שאני מסמפתת את האל"מ לטופואה מאוד.

רד סן: את כנראה באמת לא יודעת, אה! (פרנסין שואלת "מה?" בראש.) החבר שלך לא סיפר לך, שהמפקד המציא לעצמו שם בגלל הנסיבות? הוא היה פירר בקומנדו אני לא יודע כמה של הס.ס. בדכאו, בדיוק איפה שאחיך מת. זה אפילו שם, איפה שנתנו לו את שם החיבה הזה ל' אטופאר, החונק.

פרנסין: אתה מדבר שטויות עכשיו!

רד סן: ואת משעממת אותי! אם את כבר חייבת להיות כאן, אז תשתקי! ההרמוניקה הזאת מספיקה גם ככה!

(שקט)

פרנסין: איך קוראים לך?

רד סן: (מדקלם) רשיד סעד. קוראים לי גם רד סן. ואני אינסטלטור.

פרנסין: אני מעדיפה רשיד. זה יותר נחמד. לי קוראים פרנסין, מוצא חן בעינייך?

רד סן: (הוא מביט בה הרבה, ואז) זה עושה לי צליל של עוגן שדופק על הספינה שהיא France :  צרפת. (בקול מוזר) בשבילי, הערב, את צרפת הקטנה שלי!

פרנסין: אתה באמת אינסטלטור? (רגע.) מי אתה, רשיד?

רד סן: כרגע מישהו שבעיניו את יפה משום מה. יש לך פנים … אני הולך להגיד שטות …

פרנסין: אם אתה חושב אותה, אז תגיד אותה! אתה שם לב, כל השטויות שאנחנו שומרים בראש, איזו ערמה, איזה הר של דברים מצטברים לנו במוח בסוף החיים!

רד סן: ההר שלי לא יגבה יותר, כי אני ממילא הולך למות עוד מעט!

פרנסין: אמרת: יש לך פנים.. ואחרי זה?

רד סן: פנייך הם כמו מראה מכשפת. אני חושב שאם הייתי מסתכל בעצמי מקרוב, בתוכה … בסוף אראה את עצמי מאושר.

פרנסין: אתה אומר את זה בנימה כאילו מעולם לא היית מאושר!

רד סן: פה את מאושרת רק כל עוד את ילדה, כל עוד לא הבנת שהאושר לא שווה כלום בלי כבוד וכל עוד … (מפסיק את עצמו) טוב, נגיד שהייתי מאושר לא יותר מאשר הערב … הערב יש לי חשק, לשחק גם את ההצגה של האושר. אולי זה בגלל התאטרון הזה, הבמה (צוחק) אני עומד על הבמה. כן, זה יעזור לי למות …

פרנסין: אתה מדבר רק על זה! כאילו אתה נאחז בזה!

רד סן: כמה זמן את חושבת נשאר לי לחיות? בעוד רגע הם יבואו וישאלו אותך האם הוצאת ממני משהו ואת תגידי: רק קשקושים. זאת אומרת הכל תלוי בהשראת האדונים האלה, בבחירת העינוי.

פרנסין: (לוחשת כמו כומר) רשיד, תגיד להם איפה הפצצה הזאת.

רד סן: אבל אין! אין פצצה! אני לא הולך להמציא אחת כדי לגרום לכם עונג.

פרנסין: המפקד בטוח שיש. האחרים גם.

רד סן: כמובן שהם בטוחים שיש. איך את חושבת הם מצדיקים את הצמאון שלהם לדם? אם לא בעזרת הבטחון המוחלט שיש פצצה מתקתקת, כי זה עוזר להם לסבול את הבלתי נסבל: הבחור המסכן ששמים על הכסא הזה ושעושים על האש עד שהוא נשרף!

פרנסין: תקשיב: אני רוצה להגיד לך את האמת.

רד סן: אמרו לך לגרום לי לדבר, זה ברור.

פרנסין: לגרום לך להגיד איפה שמת את הפצצה הזאת. ובתמורה, אני השגתי שלא ייגרמו לך שום סבל ושישחררו אותך.

רד סן: והבטיחו לך, כמובן!

פרנסין: המפקד נתן לי את המלה שלו.

רד סן: ולמה הסכמת לעסקה הזאת?

פרנסין: זה מאוד פשוט: אני נחרדת מלראות דם נשפך בלי טעם. מה שנוגע לך או לאחרים, אז אני חושבת שהחיים יקרים מדי כדי לזרוק אותם ככה.

רד סן: לא שלי בכל אופן! לי לא אכפת למות!

פרנסין: אל תדבר שטויות!

רד סן: באמת!

פרנסין: החיים שלך אולי לא שווים הרבה בעינייך, אבל אני בטוחה שיש מישהו שלמענו …

רד סן: לא, אף אחד. הם ביקשו ממך גם שתקשטי את עצמך כדי לפתות אותי? למה הורדת את בגדי הליצן שלך?

פרנסין: רציתי לעזוב, לא רציתי יותר לשחק. יש דבר שצורב בנשמה: שהייתי האהובה של מענה מקצועי. אילו היית מכיר את הבושה שאוחזת בך פתאום! וחוץ מזה הפגיעה הקטנה בגאווה … זה דבר שאי-אפשר למחות פשוט במשיכת מברשת. זה קשה להסביר.

רד סן: אל תסבירי כלום.

פרנסין: למה אתה מסתכל בי ככה?

רד סן: את נהדרת! כאילו מין התגלות. את כמו … לא, הפעם אני לא שומר את השטות בפנים, אני אגיד לך: את כמו פאה כולה בחרסינה. והבלורית הזאת כמו נחושת שרופה יש משהו לא מציאותי בך!

פרנסין: לפעמים אני אומרת לעצמי: את משקפת מישהי אחרת. אבל רק כשאני מדוכאת.

רד סן: את מדוכאת, את?

פרנסין: כמובן, גם לי זה קורה. עכשיו אני מדוכאת בשבילך. למה אתה לא אומר להם סוף-סוף איפה הפצצה הזאת?

רד סן: גם את מאמינה בזה, אה?

פרנסין: אני מאמינה … כי … כמה שאני מדברת איתך יותר, כמה שאני מקשיבה לך יותר, ככה קשה לי יותר להאמין שאתה אינסטלטור! או שאתה איזה אינסטלטור משכיל!

רד סן: נגיד שלא החלקתי על השכל ושאפילו יש לי השכלה יותר מאשר רק אינסטלציה. האם זה יוכיח שיש פצצה?

פרנסין: זה יוכיח בכל אופן ששיקרת.

רד סן: אז מה?

פרנסין: למה שתשקר אם לא כדי להסתיר משהו?

רד סן: הדבר הראשון שאנחנו לומדים פה: כשערבי נופל בידי צנחן, כמה שמחשיבים אותו קטן יותר, ככה יש לו סיכויים יותר גדולים לצאת מזה עם בעיטות בתחת, קללות, יריקות, אבל לצאת מזה! אבל האלג'ירי המשכיל – על זה מתנפלים, ממציאים כל מני דברים ובסוף קורעים אותו לחתיכות. מלמעלה אומרים להם: שברו להם את העצמות. אז … (הוא מפסיק את עצמו וצועק) רוצה עצה? לכי תזדייני! תסתלקי מכאן! עזבי את התאטרון הזה, עזבי את אלג'יר! את הרי נפלת על הראש לבוא לפה ולהתיישב בתוך הכוורת הזאת! (נרגע.) אפילו אם זה אלג'יר הצרפתית, את לא מרגישה בגולה פה?

פרנסין: אתה יודע, אפילו בפאריז, יש לך לפעמים תחושה שאתה בגולה או בכלא. הייתי הרוסה מדיכאון, אז באתי …

רד סן: בכל זאת, את קוראת עיתונים, לא? המלחמה לא הרתיעה אותך?

פרנסין: בצרפת, רק שתדע, מדברים על דיכוי מהומות, לא על מלחמה. חוץ מזה, אני רוצה להיות אתנולוגית. האסלאם תמיד משך אותי. חשתי איזו סימפתיה לארץ הקשה, החמה, האלימה הזאת. רק לא ידעתי, שהבן-אדם הראשון שאפגוש פה, יהיה לואי. פגשתי אותו בשדה התעופה, כמו מטען שיצא לפני. מזל ביש!

רד סן: ועכשיו הוא מחזיק אותך כמו פרפר בין האצבעות. הוא יפורר אותך לאבק ברגע שיירצה!

פרנסין: אני רוצה לראות אותו מנסה את זה: הפרפר יהפוך פתאום לאבן קשה. אתה לא מכיר אותי. וגם גמרתי איתו!

רד סן: זה בעצם לא נוגע לי, אבל אני סקרן לדעת, מה משך אותך בו!

פרנסין: בימים הראשונים הייתה לו נוכחות. הוא שיחק את המבויש והתמים. אני מודה, שהייתי עוזבת אותו אחרי שבוע, אילולא היה לו הרעיון הזה של להעלות את ההצגה הזאת.

רד סן: את נשארת איתו בגלל זה?

פרנסין: אתה חושב שאני משוגעת, מה?

רד סן: על כל הראש!

פרנסין: אתה לא מסוגל להבין. תמיד אהבתי את התאטרון, הקרקס. כילדה קטנה, רציתי, כן, רציתי להיות מהלכת על חבל בקרקס ואמא אמרה שאני כמו אמזונה כשעשיתי תרגילים על הסוס שלי בחווה.

רד סן: סוס … חווה … (מהנהן בהערכה צינית)

פרנסין: אתה מופתע?

רד סן: כמו כולן, את אישה צעירה עשירה.

פרנסין: אנחנו אף פעם לא קידשנו את הרכוש הפרטי. אנחנו עשירים ככה בשוליים, מבין? אתה מסויג פתאום, למה?

רד סן: אל תדאגי. לא אבקש ממך להתנצל על כך שאת עשירה. אבקש רק את סליחתך על שהסתכלתי בך מקרוב מדי.

פרנסין: למה אתה כזה פתאום?

רד סן: כי את מזכירה לי, שאני צריך לשמור על מקומי. אנחנו לא מאותו עולם. (רגע) אבא עבד כל חייו בחווה של מתיישב וכל חייו טיפל בסוסי המעביד שלו. אף אחד לא אהב את הסוסים כמוהו. מצאו אותו בוקר אחד מת, באורווה … (רגע) את רוצה לדעת מה קרה לו? אותו יום הזקן שלי חזר מהעבודה כרגיל, לפנות ערב. אבל לאחד הסוסים שלו היה חום במשך היום. אבא אמר: סוסים חולים הם כמו ילדים, הם לא אוהבים להשאר לבד יותר מדי, אחרת הם מרגישים נטושים. בקיצור, באמצע הלילה הוא הלך לראות מה שלום הסוס שלו! אבל המעביד שלו חשב אותו לאחד מגנבי התרנגולות הערביים האלה. הוא לקח את הרובה שלו, וקודם כל ירה ורק אחר-כך הלך לראות את מי הוא הרג. בבוקר, המתיישב אמר לנו לבוא, לי ולאחי, שניקח את הגופה של הזקן ועוד שננקה את האורווה מהדם שנשפך. בשביל אבא ששירת אותו שלושים שנה, כלום, אפילו לא מלה! הנחנו את הגופה על איזו יריעה והבאנו אותו הביתה. זה היה בוקר יפה של תחילת הקיץ, אחד הבקרים האלה כשהשמש אצלנו כמו אש, ובצריף איפה שאנחנו גרים … (פתאום ציני) אגב, החברים שלך לא לקחו אותך לסיור בשכונות העוני שלנו? את חייבת לראות את זה! אסור לך לפספס את זה, ביחד עם הקסבה, כמובן! זה שווה צילום בשביל הזכרון! את יודעת, שאני גר בדיוק באחת השכונות המצורעות האלה? את רוצה שאני אגיד לך למה זה דומה?

פרנסין: אין צורך, אני יודעת.

רד סן: לא, את לא יכולה לדעת, לא!

פרנסין: כן, אני יודעת! כיעור שאין כמוהו. צריפים, אפילו לא מחסנים, צריפים מפחים מתנדנדים. הגהנום לאור יום. הם מזכירים תחנת רכבת אחרי התנגשות של רכבות. גועל נפש מייאש, ובימים קשים של גשמים חזקים וסערות רבים מהם מן הסתם מתמוטטים כמו מגדל קלפים …

רד סן: הם לקחו אותך לראות את זה?

פרנסין: הלכתי איזה ערב, לבד, אחרי שהשארתי את לואי באחת המסעדות האלה, איפה שאוכלים ארוחה עם נרות. רבנו קצת. אז חזרתי לבד ומצאתי את עצמי פתאום מול השכונות האלה, ממש לידי – שני ילדים חיוורים, עור ועצמות מרוב תת-תזונה, ששיחקו שם ליד הזבלה, במין בית-קברות לברזלים. (אחרי רגע.) אני מבטיחה לך, שלא התחשק לי לצלם אותם, את העיניים המחייכות והמאשימות, שנעוצות בי, אני הרגשתי פתאום אשמה …

רד סן: ואם היו מכריחים את האדונים האלה שממלאים פה את התאטרון (מצביע על הקהל) לחיות בתוך החרא הזה שנים על גבי שנים ומדי פעם כמה מכות טובות לשם עיצוב? זה היה סותם להם אולי את הגרפסים שנפלטים להם אחרי המטבח הצרפתי המשובח ולא היה להם זמן לחלום על פסטיבלים, קישוטים ותאטרון …

פרנסין: הם היו נוהגים בלי ספק כמוך: חוזרים גמורים מהעבודה בערב, הרוסים, לפעמים עצבניים, כועסים ומלאי שנאה.

רד סן: והם היו חושבים רק על התקוממות!

פרנסין: כמובן. רק שאפשר להתקומם ולהלחם מבלי לשפוך דם של חפים מפשע, שסתם יושבים במסעדה ואוכלים.

רד סן: זה מסוג החוכמות שאפשר להפיץ לכל היותר בבתי-הספר או בסלונים ספרותיים לנשים סורגות! קשקושי-סרק! חוץ מזה, מה את מספרת לי על החפים מפשע שלך? את דיברת עם החפים מפשע שלנו פה, את ראית אותם? את חושבת, שהם חולמים על ציפור כחולה, על גנים פורחים ועל הגשמה עצמית? לא, הם כולם עשויים מאותו חומר כמו דיאגז: הם חולמים כולם על לרדוף ערבים! שאלי אותם: הם היו מחדשים ימים כקדם אילו היו רק יכולים והיו מקימים משחקי קרקס רומיים ומתנדבים גם לשחק בהם כגלדיאטורים, רק כדי שייתנו להם לשפוך לערבים את המעיים!

פרנסין: אתה שונא אותם, נכון?

רד סן: אנחנו לא התחלנו! הלכנו דרך ארוכה, ארוכה מאוד בתוך הלילה, בתוך הכלום כדי להגיע לזה! העבר, ההווה, העתיד של צרפת, זה לא מעניין אותי, זה העסק שלך! … העסק שלי, זה למצוא את עצמי מחדש, להיות אני עצמי! להיות עם עצמי, בלעדיכם, בארץ שלי, לדבר את שפתי! את יודעת שקורה לי שאני מסתכל במראה ואני מגעיל את עצמי? כי זה עושה לי תחושה של מין מסכה ישנה שהצהיבה לגמרי שמוצאים אותה בתחתית של איזו מזוודה זרוקה בעליית-הגג. זה בגלל התקווה שאת ניזונה ממנה ושאף-פעם לא מתגשמת ומרעילה אותך בסוף… טוב, אני אמרתי מספיק, לא?

פרנסין: ואז, בלי ספק, אתה מוצא את עצמך בוקר יפה אחד עם ידיים מלאות בדינמיט! ומשם המרחק בין המחאה והמעשה כבר לא גדול וככה אתה נעשה בן-רגע למניח פצצות!

רד סן: (לא מסוגל לשלוט בעצמו) אני לא מניח פצצות, אני מרכיב אותן!

פרנסין: (נרעשת) אתה מרכיב אותן? (רגע.)

רד סן: הנה לך! מבסוטה? הצלחת לגרום לי לדבר! עכשיו זה כבר לא משנה שאגיד לך: אני כימיקאי.

פרנסין: רשיד! … הפצצה הזאת?

רד סן: אל תדברי איתי יותר על הפצצה הזאת.

פרנסין: זה קצת קשה לא לדבר על זה. למרות כל סיבותיך והן טובות, זה בכל זאת מחריד. כל האנשים שמצפה להם אסון, שלא יודעים כלום, שצוחקים, משתעשעים, עושים תוכניות לעתיד, זה פשע!

רד סן: אגיד לך … דבר שעובר לי במוח. לי האסון מחכה גם-כן … רוצח או קרבן, אין מה לעשות, הבדידות היא אותה הבדידות. עכשיו, אם את רוצה שאענה לך, דברי על מה שאת רוצה חוץ מאשר על הפצצה הזאת!

פרנסין: על מה אתה רוצה שנדבר?!

רד סן: על פריז. על Montmartre למשל.

פרנסין: אתה מכיר את מונמרטר?

רד סן: אם אני מכיר? כמובן!

פרנסין: לא! באמת? אתה מכיר?

רד סן: במשך שנים לא הכרתי אלא זה.

פרנסין: אז היית בצרפת?

רד סן: אף-פעם.

פרנסין: אז איך אתה יכול להגיד שאתה מכיר את מונמרטר!

רד סן: היתה לי תמונה ממונמרטר. גלויה. אף-אחד לא שלח לי אותה משם כמובן. אני מצאתי אותה בתוך איזה ספר ישן. הרבה זמן שמרתי את הגלויה הזאת. היא הייתה מוצמדת לאחת הפינות של המראה שלי. כל בוקר כשהייתי מתגלח, ראיתי תמונה שקטה של פריז: עוברים ושבים, ענן לבן בשמיים ומרוב שראיתי את התמונה הזאת כל הימים, החלטתי שיום אחד באמת אצטרך ללכת לשם, לפריז ושאביא משם משהו, איזו מזכרת, מזכרת-מזכרת.

פרנסין: תמשיך!

רד סן: לא אוכל להסביר לך מה קרה, כל-כך התלהבתי מהנסיעה הזאת לפריז, ובאותו זמן לא התאפשר לי אף-פעם לנסוע, תמיד בגלל אותה סיבה: לא מספיק כסף, כך שיום אחד – בחמת זעם ודכאון – קרעתי את הגלויה לגזרים. מאז, יש לי לפעמים תחושה שאיזו רוח שוכנת בחדר.

פרנסין: ומה היית רוצה להביא כמזכרת?

רד סן: לא יודע. אומרים שהטיילת של הסיין ממש פנינה. אולי טיול עם פריזאית כמוך? להתהלך ולראות את השתקפות קרנות השמש במים, זרימת הסיין שנושאת איתה מפלים של רוזה…

פרנסין: (עושה בדיוק מה שהיא אומרת) היא תניח את ראשה על כתפך.

רד סן: אקח ידה בידי.

פרנסין: תתהלכו ככה ביחד הרבה הרבה זמן … ביום או בלילה?

רד סן: מה יותר טוב?

פרנסין: הלילה. מדי פעם אתה יכול לנשקה?

רד סן: נכון, אחרת זו לא מזכרת אמיתית. (הם מתקרבים אחת לשני, הם כמעט מתנשקים, אבל רד סן נסוג.) סליחה, כמעט הייתי מנשק אותך.

פרנסין: גם אני. חשבתי שאני רואה את פריז מוארת. כל האורות של העיר הזאת בלילה. ועוד ההרמוניקה שמנגנת כל הזמן! חלום …

רד סן: עדיף שנפסיק לחלום עכשיו כי … אנחנו מסתכנים שנעבור את גבול המותר לחלום.

פרנסין: (קולה מרוגש) רשיד! אני רוצה לשאול אותך רק דבר אחד קטן: הפצצה הזאת …

רד סן: תרגעי: הערב היא לא תתפוצץ. זה מה שרצית לשאול?

פרנסין: כן.

רד סן: להערב, אין סכנה. בגלל זה הצעתי את עצמי בתור בן-ערובה.

פרנסין: אני שמחה. (פתאום היא מחבקת אותו ומנשקת אותו ארוכות) כל אחד עם הזכרון שלו עכשיו. (היא פונה ליציאה.) אני הולכת לדבר עם המפקד ובעוד רגע תהיה חופשי.

רד סן: את משלה את עצמך.

פרנסין: לא אדבר איתו על הפצצה.

רד סן: אז מה את הולכת להגיד לו?

פרנסין: זה העסק שלי, לא שלך.

רד סן: את משלה את עצמך, אני אומר לך. אפילו אם החונק ירחם עלי, וזה יהיה נס, אחד מפושטי העור שלו יימלוק את ראשי!

 (המפקד נכנס בסערה על הרפליקה הזאת)

המפקד: אתה צודק, רד סן! אף אחד לא ירחם עליך! אז אתה באמת כריש. ועוד איזה כריש! אחד איכותי! לכן הצעת את עצמך בתור בן-ערובה, כי היא מוחבאת היטב, הפצצה שלך! אז אולי תגיד לנו גם איפה?

פרנסין: מה זאת אומרת, סוסו?

המפקד: סוסו התחרט ברגע האחרון וטוב שכך. סוסו היה זהיר מספיק להחביא פה מיקרופון ולחבר אותו לחדר שלו, במלים אחרות, אני שמעתי הכל.

פרנסין: אתה טמנת לי מלכודת, סוסו!

המפקד: אין יותר סוסו.

רד סן: הוא החונק! תסתכלי, תסתכלי השיגעון בעיניים! שני כדורי-אש!

פרנסין: שתוק!

רד סן: הוא הרג את אחיך בדכאו!

פרנסין: שתוק!

המפקד: (עיניו בורקות באמת) המשוגעים זה אתם, אתם, שרוצים כולכם למות עם הרעש של עץ שחוטבים ביער! זבל שכמותכם! מי אתם בכלל!

 .

 (דיאגז נכנס, מושך אחריו צינור ארוך מפלסטיק.)

 .

פרנסין: אתה באמת משוגע!

המפקד: עכשיו, חביבתי, זה כבר לא את שכותבת את הטקסט, כל אחד כותב עכשיו את שלו. אז תשתקי! ואתה, עכברוש מסריח קטן, אני מבטיח לך אחת מהשריפות האלה שלא נכבות אף-פעם!

דיאגז: תגיד, המפקד, תהיה קצת על הכיפך, עבדתי שעה שלמה על הצינור הזה! אז תן לי לראות איך אתה מענה את החזיר הזה! שאוכל להגיד לאשתי איך זה הולך! … אני אשב  לי בפינה, בשקט, אעשה קולות של שטיח! (המפקד מצביע לעבר היציאה) נו באמת, המפקד, אני משלם את המקום שלי, אם אתה רוצה!

  K  C  A  L  B

//