נמشيم – מאי 2011

באפריל 2011 יצא ספרי "NEMASHIM" (בגרמנית) על שש השנים 2002-2008 שהקדשתי לנמشيم. למען קידום מכירת הספר נסעתי על חשבון ההוצאה לשווייץ ולגרמניה.

 

נסעתי עם שמחה מוקדמת וציפיה והתרגשות, אך גם עם חשש: חשש מהספר עצמו, מה הוא הולך לעולל, וזה חשש שעדיין קיים, למעשה – באופן תיאורטי – זה יכול לקרות גם בעוד עשרים שנה…

הגעתי לברן ופגשתי את רון ומתיאס, איתם אכלתי צהריים. בפעם הראשונה, בנסיעה זו, עלה הנושא BDS, שליווה אותי אחר-כך לאורך הנסיעה, לעתים יותר באינטנסיביות, לעתים פחות. אחרי הצהריים עשיתי סדנה עם מעט מאוד אנשים, שקשורים לכנסיה הפרוטסטנטית ולפרויקט תיאטרון על יאנוש קורצ'אק.

אחרי זה הלכנו לתיאטרון הקטן, הממוקם למעשה במחסן בעיר העתיקה, מהמחסנים האלה מהמאה ה-12, ודומים לאולמות האבירים בעכו העתיקה, שם רון ניסה בכל כוחו להתקין את מקרן הווידאו, אבל בסופו של דבר זה לא עבד…

כשחזרנו מארוחת הערב, כחצי שעה לפני האירוע, כבר התחילו להגיע ראשוני האורחים, וזה סימן עבורנו, שאולי בכל זאת יבואו אנשים! בדיעבד, הסתבר, היו בערב הראשון הזה, בברן, הרבה אורחים, מעל הממוצע, יחסית לאירועים אחרים.

הערב היה מוצלח מאוד, גם בלי דוגמאות ווידאו, השיחה היתה ערה ומעניינת, ונסבה, בין היתר, סביב שאלת ה-BDS (בויקוט, ביטול השקעה, סנקציות) כנגד מדינת ישראל. זו שאלה, שאני עוסק בה כבר כמה שנים. האם מהלך כזה, אם הוא ייתפוס, יקדם את המטרות לשמם אנו נאבקים? האם זה יישנה את אופיה של מדינת ישראל? או לפחות ייסיים את הכיבוש בגדה המערבית ואת המצור על עזה? או אחד מהם? או רבע מאחד מהם?

בספרי אני כותב: במרץ 2003 פלשו האמריקאים לעיראק. חששנו, ששוב נצטרך לשים את המסכות המציקות והמזיקות האלה, אבל לא, התוצאה היתה גרועה בהרבה: אין יותר כספי תרומות למזרח התיכון! למה זה תמיד כך? כמה שמחרחרי המלחמה מכניסים יותר כסף, כך – ביחס הפוך – מקבלים ארגוני הרווחה והחברה האזרחית פחות. איזו צורה מוזרה של חרם! עם הכסף, שמוציאים על מסוק קרב אפצ'י אחד אפשר לממן את הפרויקט שלנו למשך 1500 שנים, או 80 פרויקטים כאלה במשך 20 שנה. כלומר ב-20 שנים עשרת אלפי בני נוער, שיגורו בדירה משותפת ויעבדו עם מאות אלפי אנשים. מסוק קרב אחד ויחיד!

אצל מתיאס ישנתי יחד עם גור החתולים הצעיר, בן השלושה חודשים, התעוררתי שלוש או ארבע פעמים בלילה, וגם בבוקר לא ישנתי הרבה, וכך הלכתי מוקדם כבר לרון ואכלתי איתו ארוחת בוקר. הוא סיפר לי הונגריה ועל החשש שלו לבוא לארץ, שמא יישלחו אותו חזרה, על חשבונו, ולא ייתנו לו להיכנס.

בפיצריה שוחחתי עם אחותי ארוכות על נושא הזהות, שהיה בנסיעה הזו נושא מרכזי. מה זה ישראלי פלסטיני? מה זה עברי? (בספר השתמשתי באופן עקבי במונח "עברי" במקום "יהודי")

הערב השני, בציריך, היה גם הוא בעיר העתיקה שלה, קרוב מאוד ל- Grossmünster, אך לא באולם עתיק. בערב הזה ההקרנה עבדה, והאירוע היה מרגש במיוחד, בגלל אוסף האנשים שהגיעו לשמוע אותי. יותר מתריסר חברים מכירים אותי כבר 30 ו-40 שנים, ופעמיים לקראת סוף הקריאה עלו לי דמעות, ונאלצתי להפסיק לכמה שניות. הנס דנצר, האיש "שאשם בכל", (הוא היה הבמאי בתיאטרון הנוער בתקופת התיכון) מיסמר אותי עם שאלה על הסובלנות הדכאנית (הרברט מרקוזה) והאם אנחנו לא בעצם מתפקדים כליצני חצר בישראל של היום…

סנקט גאלן שוב היה סיפור אחר. מעולם לא הייתי בעצם בעיר הזאת. כשהגעתי, היה מעונן, ולא ראיתי את ה-Saentis, אבל שוב התקבלתי מאוד יפה אצל בתיה גוגנהיים.

למרתף של חנות הספרים Comedia הגיעו רק כ-20 אורחים, אבל כמעט כולם קנו ספר. זו חנות לטעמי, הרבה ספרות ביקורתית, שמאלנית, ושם גם ראיתי תרגום לגרמנית של ספרון קטן שכל אורופה, בעיקר צרפת, מדברת עליו: "!Indignes-vous" – "הזדעקו!" מהשיחה בערב זה אני זוכר בעיקר את חנה, שנרעשה מאוד מכך, שאני מדבר ללא הרף על "עברים" ולא "יהודים" וגם אמרתי "פלסטיני ישראלי", ולא ממש יכולתי לעזור לה, אלא אמרתי: "אני מקווה שבלבלתי אותך כהוגן!" לאחר הערב נודע לי, שהיא יהודיה פרסית, שהתחתנה עם שוויצרי קתולי…

בין היתר היה שם גם לארס, שהיה בכיתה שלי בתיכון, וגם אניה וחבר שלה, סמואל, סטודנט בבית ספר למשחק. עם שלושתם ועם אורחת נוספת הלכנו לשתות אחרי הערב בעיר העתיקה. את המומיה בספריה המפורסמת לא הספקתי לראות, אולי בגלל זה אמרתי בלי היסוס לאניה, כשהיא שאלה, מה אני חושב על ההסכם בין הפלגים הפלסטיניים: "זה טוב."

המארחת שלי, בתיה, שייכת לקבוצה של ישראלים ופלסטינים (ומתעניינים) הנקראת "ענף של זית", ובבוקר למחרת הלכנו לבקר את אחד האנשים שהקים את הקבוצה, אבל לא יכול היה להשתתף בערב, וגם לא אחר-כך בסדנה, שבשבילה נשארתי בעיר: אחמד גרהי, בעל חנות-מסעדה בשם "חביבי", בצד המערבי של העיר. אחמד הוא פליט פלסטיני, נולד במחנה פליטים בסוריה, פעיל כבר מגיל צעיר, נכלא ועונה, והצליח לברוח, רצה לקבל מקלט מדיני בדנמרק, אך בשווייץ מנעו את המשך הטיסה שלו. אז הוא ביקש מקלט בשווייץ, ואחרי שקיבלו, הביא את אשתו ואת ילדו. סבתו מצד אמו נולדה כיהודיה בחיפה, התחתנה עם גבר ממוצא מוסלמי, וב-1948 הם ברחו כמו רובם. אין לו קשר עם הצד היהודי של המשפחה בחיפה, כי אלה ניתקו קשר עם סבתו, עוד כשחיו בחיפה, לפני '48.

אחרי הצהריים נתתי סדנה של שלוש שעות, בהם עשינו פסלים בכל מני צורות, בסך הכל חמישה פסלים. למעשה המרגש והמשמעותי ביותר היה הראשון: המדוכא עמד שפוף, יד אחת שלו כיסתה את עיניו שלו. כאשר המדכאת הסירה את היד המדכאת שלה, הוא לא ידע מה לעשות, ובמשך כל הסדנה היא רצתה לגרום לו לפעול בעצמו, מיוזמתו, מרצונו, והוא לא היה מסוגל. כך במשך 3-4 דקות. "התמונה האידאלית" היתה ידועה לשניהם, והיא דרשה הרבה פעילות (להביא שולחן, שני כסאות, כוסות משקה, מאכלים וכו'), את כל זה עשתה היא, או הוא בהזמנתה, אך מעולם הוא לא עשה דבר-מה באמת מיוזמתו. הוא לא באמת הצליח להשתחרר מהדיכוי שלו. היא הייתה כל הזמן מרוכזת בו, לא הסירה את עיניה ממנו, כל-כך היה חשוב לה השחרור שלו! זה כל-כך התאים לעקרון ה"תלות האסימטרית" של ג'ונס וג'ררד, שעליה אני מדבר שוב ושוב בספר, וגם בערבי הקריאה דיברתי עליה!

ושוב לרכבת ובחזרה לציריך.

למחרת נסענו יחד ל-1 במאי בציריך. אחרי התהלוכה הארוכה, שבה צעדו אנשי איגודים מקצועיים שונים, יחד עם גולים מסרי לנקה, איראן, קורדים ואחרים, ושבה היה לי הזדמנות לשיחה די ארוכה עם פיראס עבד אל-האדי, פלסטיני מהחזית העממית (בעבר) וכיום פעיל באחת העמותות שתמכה בהרבה כסף בנמشيم. אניה סיפרה לי כבר בסנקט גלן על פעילותה ומחויבותה לעניין הפלסטיני, והיא פוחדת, כמו רון האחר, זה מברן, שלא ייתנו לה להיכנס לארץ. יותר ויותר אנשים לא רוצים לבוא לארץ, בגלל המשטר פה, ואני יכול להבין אותם.

פרק שווייץ הסתיים. בבוקר, בזמן האריזה, פתאום חשבתי לעצמי: אולי אני אבטל הכל? פחדתי מהפרק השני, הפרק הגרמני. עד עכשיו זה היה משחק על מגרש ביתי. עכשיו מתחיל המשחק הגדול, האמיתי, שהוא גם קשה ומורכב יותר בגלל היחס המתוסבך של הגרמנים לישראל.

לגרמניה הגעתי בלילה. בעודי מחכה בתחנת האוטובוס, מתקרבת אלי, חצי הולכת, חצי רוקדת, יוליאנה, שהפכה לאחת החברות הטובות ביותר במסע הזה. ליוליאנה יש גם טראומה לא מעובדת ממפגש גרמני-עברי-ערבי, ויש לה, עמוק בפנים, זיקה חזקה ביותר לארץ שלנו. כשהיא הגיעה לארץ, לפני כמה  שנים, היא חשה, "שאור חזק בוקע מהאדמה ומציף אותי, הרגשתי כאן, הרגשתי שהגעתי הביתה." אני בדרך כלל חשדן כלפי אנשים כאלה, לא אצלה.

היא ובן-זוגה הייקו קיבלו אותי מאוד מאוד יפה, אומנם רוב הזמן היא זו שהייתה איתי, אבל שניהם היו פתוחים ונעימים. ביום שני היא הציגה לי את אחת העבודות שלה, ונוצרה שיחה פתוחה ומעניינת על נושאים שונים. בשתיים בצהריים אמרתי לה, שאני חייב לאכול משהו, כי אני גם צריך לאכול משהו קטן לפני הערב. כשאני מופיע רעב, זה יוצא רע. הלכנו לאכול פלאפל אצל מוסא ע'אזי, בעל ה"אימביס ביירות" ברחוב Josef Hirn. בדיוק שידרו בטלוויזיה הקטנה בחנות תמונות על מותו של אוסמה בן לאדן. מוסא קילל את ארה"ב, הכלב שמכשכש בזנב, וכשהזנב לא מכשכש בכיוון הנכון, הוא חותך אותו. כמובן שדיברתי איתו ערבית, אבל כשהוא שאל מנין אני, הייתי נבוך. נאלצתי להודות שאני ישראלי, והוא נזף בי על כך, שאני נבוך מזה. זה היה שונה מאשר לפני יומיים אצל אחמד בסנקט גלן. קודם כל כי אחמד פשוט שמח וטוב לבב, אבל בעיקר בגלל איך שבתיה הכניסה אותי. בתיה ואחמד הם חברים, יוליאנה ומוסא בקושי מכירים, והיא לא הציגה אותי. גם מוסא היה חביב, אבל גם מריר מאוד. הוא בא מבנת ג'בייל, וזה אומר בעצם כבר הכל. מה שהצבא הישראלי עשה שם ב-2006, הוא פשע מחריד. אומנם מוסא לא היה שם, באותו הזמן, הוא בגרמניה כבר מאז תחילת מלחמת האזרחים, כלומר כבר 35 שנים, אבל ב-2006 עמד אביו הקשיש לפני ביתו, כשנכנס הצבא, והם פשוט ירו בו והרגו אותו.

(בדיעבד אמרה לי יוליאנה, שהוא מיד זיהה אותי כישראלי בגלל הסרט, שמחזיק את המשקפיים שלי. יש עליו אותיות בעברית…)

משם נכנסנו למרכז העיר, ויוליאנה משכה אותי לכיוון מסויים, כאילו אין בכלל אפשרות אחרת, אין מקום אחר ללכת אליו. היא התחילה לספר לי על הדרמה החברתית-פוליטית-כלכלית הכי גדולה בגרמניה בימים אלה:

תחנת הרכבת בשטוטגרט נבנתה בימי מלחמת העולם הראשונה, כ-Kopfbahnhof, "תחנת ראש", כלומר: זו התחנה הסופית לכל רכבת שנכנסת, ואין יציאה מהצד השני. יש תחנות כאלה אחרות, לי היא מוכרת בעיקר מציריך. כל תכנון העיר סובל מהתפיסה הזו, ובמשך הרבה שנים עמלו וציירו תוכניות, איך להפוך את תחנת הרכבת בשטוטגרט לתחנת מעבר. התוכנית שהתקבלה נקראת "שטוטגרט 21", והיא תת-קרקעית. אלא שהוצאות ענקיות, כבר בשלב התכנון (4,1 מיליארדי יורו = מעל 20 מיליארד ₪ . לשם השוואה: תקציב הבריאות השנתי של מדינת ישראל לא מגיע ל-20 מיליארד ₪.), שלא לדבר על המחיר הסופי, שכמובן יהיה גבוה עוד הרבה יותר, וכבר עכשיו מדברים על יותר מ-6 וחצי ציליארדים, מה שמקרב את המחיר לתקציב הביטחון של מדינת ישראל.

אך מעבר לכל זה מהווה הפרויקט סכנה בסדר גודל של פצצת אטום!!

מסתבר ששטוטגרט יושבת על מרקם גאולוגי מיוחד, של תרכובת של סוגי אבנים ומי תהום, שלפי דעת מומחים רבים ייתכן שינוי מסוכן בעקבות הפרויקט. אחד התסריטים הוא פיצוץ, שיפוצץ את כל העיר. (מעל 600,000 תושבים).

לא קשה לנחש, שאינטרסים כלכליים כבדים עומדים מאחורי הפרויקט. מדובר כנראה באחד מסיפורי השחיתות הגדולים של גרמניה כיום, אך בסיפור הגדול ביותר, בלי שום ספק, של התעוררות אזרחית והתנגדות עממית.

כבר יותר משנה מפגינים אלפי תושבים לפחות פעם בשבוע נגד הפרויקט. בחודשים אוגוסט וספטמבר התעצם והתחדד המאבק. יוליאנה משכה אותי הלאה, וטיילנו בפארק היפהפה מאחורי תחנת הרכבת, שריגש אותה לא בגלל יופיו, וכשהיא סיפרה על ה-30 בספטמבר, עלו לה דמעות: זו לא היתה ההפגנה הגדולה ביותר, בכלל לא, אבל היא היתה הקשה ביותר. עיקר המפגינים היו תלמידים. המשטרה הגיעה בכוחות מתוגברים, למעשה לא היו בכלל שוטרים מהאזור, אלא רק שוטרים שהביאו אותם מרחוק, שלא ידעו, גם לא המפקדים שלהם, לאן שולחים אותם ולשם מה. לפי פקודה הם נכנסו בכוח במפגינים, גרמו למאות פצועים, 300-400, ביניהם פצועים קשה. לכוחות הצלה היה אסור להיכנס לאזור ההפגנה, והמראות שתיארה לי יוליאנה, היו קשים ביותר.

כל נסיון להעמיד לדין שוטרים או אחראים סוכל על-ידי משרד הפנים, ואני שאלתי את יוליאנה: "בגרמניה אין הפרדת רשויות בין משטרה, שלטון ומשפט?" היא רק השיבה לי: "במקום נגד השוטרים והאחראים פתחו תיקים נגד המפגינים, יותר ממאה תיקים פתוחים נגד מפגינים. עד היום, בכל הסיפור הזה: מעל 1500 תיקים במשטרה."

אין דיווח על המאבק הזה בעברית, ברחבי הרשת, כמעט. רק על ההפגנה ב-30.9, "בזכות" הפעלת הכוח המוגזם והברוטאלי מצד המשטרה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1193121.html

והרי לנושא זה יש משמעות פוליטית עמוקה ביותר. על אף ההתנגדות העממית הרחבה והסוחפת, רק שתי מפלגות מתנגדות לפרויקט: הירוקים ומפלגת "השמאל". זאת הסיבה, שבבחירות האזוריות האחרונות בחרו תושבי באדן-ווירטנברג בראש ממשלה מהירוקים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של גרמניה. הנה משהו על כך:

http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/Opinion/Article,67071.aspx

יומיים אחרי הבחירות, ובגלל תוצאות הבחירות, הופסקו העבודות, עד להודעה חדשה. הלחצים הכלכליים והפוליטיים אדירים. בכל יום שני מפגינים אלפי תושבים נגד הפרויקט, ולפני האירוע, שבו קראתי מתוך ספרי, הספקתי ללכת להפגנה הזו של יום שני. שמעתי נציג של הירוקים, מפלגת השלטון החדשה, אומר, שהשותף הקואליציוני (SPD) עדיין תומך בפרויקט. האם הירוקים מנסים, עכשיו כמפלגת שלטון, להכין את הקרקע, לחידוש העבודות?

באותו יום כתבו בעיתון של שטוטגרט על האירוע איתי, ובעמוד אחר קראתי, שכל תושב שני בשטוטגרט הוא "בעל רקע הגירה". זהו המונח הפוליטקלי קורקט, כיום בגרמניה.

מעניין.

הייתי בהפגנה, ראיתי אלפי אנשים, כולם נראו לי גרמנים לגמרי!

כמובן שלא יכולתי, למרות ההתלהבות העצומה שלי מההתעוררות האזרחית הזו, לשאול על התופעה הזו. לדעתה של יוליאנה, התורכים והאיטלקים והיוגוסלבים וכל האחרים, על אף שחלקם חיים בגרמניה כבר 30 או 40 שנה, עדיין לא מרגישים כאן בבית, ובוודאי לא רואים את עצמם כגרמנים, ולא הם העלו את הירוקים לשלטון. בדור השני והשלישי המצב שונה. אבל אין ספק, שהתנועה המופלאה הזו עוד לא השיגה את יעדה: ביטול הפרויקט, (אלא רק עצירתו הזמנית) וגם לא הצליחה, בינתיים, להיות מנוף לתהליכים פוליטיים נוספים, לאחד את כל המדוכאים, וזאת משימה אולי אף גדולה ומורכבת יותר מביטול הפרויקט, פרויקט מגלומני, שאם ייצא לפועל, אולי, במקרה הגרוע ביותר, יעמיד את אסון פוקושימה בצל נורא.

משטוטגרט נסעתי למינכן. נסעתי להיפגש עם ספיר (מחזור 5 של נמشيم 2006-2008) בבית הספר למשחק ולבימוי שב- Prinzregententheater, שם היא לומדת בימוי כיום.  ערב הקריאה היה בקהילה הפרוטסטנטית של פרוור עשיר, ותחת הצלב הכבד, שבו תלוי המשיח נוטף הדם, קראתי בהתלהבות את "מותו של אקרובאט" (ראה http://www.mideastweb.org/nemashim/akrobat.htm) . כשהגעתי לקטע:

הכרוז ניצל את ההזדמנות והצהיר שמעולם לא נראה "אקרובט ברמה בין לאומית, מולטי יבשתית, גוסס כאן בשוק תלפיות בהדר, למען שעשועכם בלבד!". לאחר רגעי גסיסה ארוכים – אשר דומה שהלהיבו את הכרוז ככל שעברו, שאלמלא כן, אינני רואה מדוע הדם הציף את פניו, ועל שום מה שצף הרוק בפיו וניתז על הקהל התמים, כשצרח באקסטזה "אקרובט גוסס! גבירותי ורבותי! רק היום! רק היום! הוא גוסס!!! הוא גוסס!!! הוא גוסס!!!" – כרע הכרוז על ברכיו, מעל לאקרובט הנאנק, הרים את פניו וזעק "הוא מת!!!".

נעצרתי,  ולא יכולתי להמשיך. פניתי לקהל במבוכה ואמרתי: אני מתנצל, אם יש כאן מישהו שחש נפגע מהדברים.

אבל אף אחד לא הגיב, וגם אחר-כך אף אחד לא הבין, על מה חשבתי…

למחרת רציתי לברוח משם, כמה שיותר מהר, והגעתי אחרי כמה שעות למיינץ. על הרציף חיכה לי אניס חמאדה. אביו של אניס מכפר ליד ג'נין, אמו מצפון גרמניה. הוא גדל בהמבורג, מזה 6 שנים חי במיינץ.

ה"הופעה" הייתה ליד האוניברסיטה, ואת קטעי הווידאו הקרנו על קיר לבנים, כך שהכל קיבל טקסטורה מוזרה… בגלל היה זה אירוע יוצא דופן. קראתי קצת פחות, ולעומת זאת קראה אמינה יותר. שמחתי מאוד לראותה, אחרי הרבה זמן, שהיא הייתה בעצם מאוד קרובה, פעם בדמשק ופעם בקהיר. בכמה מן האירועים שאלו אותי, מה שונה היום בפרויקט בגרסתו החדשה, לעומת אז, התקופה המתוארת בספר. עניתי, בפעם הראשונה בהיסוס, אחרי זה כבר בביטחון רב, שאני יכול לדבר בעיקר על שני דברים: 1. הבעיה המרכזית תמיד הייתה נושא גיוס הצעירים הערבים. אם גיוס הערבים לוקה בחסר, אין הרבה סיכויים להצלחה. עכשיו יש לנו מישהי, שזה חלק ניכר מהעבודה שלה. היא ממקדת הרבה תשומת לב בנושא זה. 2. אנחנו רוצים להעביר את הצעירים תהליך, שאנחנו בעצמנו, בצוות, לא מספיק, עוסקים בו לגבי עצמינו: מה עובר עלינו כצוות, כיחידים? בצוות החדש יש יותר תשומת לב לכך. כמו כן אנחנו עוסקים בצוות בשאלות עקרוניות, חינוכיות, פוליטיות ואידיאולוגיות.

לאירוע הגיעה, אם כי באיחור, משפחה גרמנית-שפרעמית, כלומר האם מגרמניה, והאב משפרעם, וכמו כן גם היה שם בחור בשם אדרן, אשורי דובר ארמית.

גם את הלילה הזה ביליתי עם חתול, ולמחרת המשכתי לדויסבורג.

הרמן דירקה, זה שוב סיפור אחר לגמרי: איש איגוד מקצועי, שותף פוליטי מהאינטרנציונל הרביעי, אך לצערי אני מכיר אותו רק מהשנה האחרונה. שלושים שנה עבד במפעלי הפלדה של דויסבורג, היה ראשון מנהיג הפועלים בגרמניה המערבית, שלא היה חבר ב-SPD, ובזמן האחרון הוא מתעסק בעיקר בהתגוננות מפני "נבוט האנטישמיות": כשאתה אומר משהו נגד ישראל, אתה חוטף נבוט, מסמנים אותך כאנטישמי.

הערב הזה היה בסניף של מפלגת DIE LINKE, נסיון של השנים האחרונות לחבר שמאלנים שונים מאוד זה מזה. תחילה הייתי מדוכא מאוד, כי לא ראיתי אפילו אישה אחת, וחיכיתי לערב משמים במיוחד. בסופו של דבר הגיעו בכל זאת כמה נשים, והאווירה התחממה מעט. מישהו רצה לדבר על "הטרוריזם המוסלמי", אבל אני ישר קטעתי אותו וביקשתי, שיגדיר לי מה זה טרור.

סוניה היקרה, בת-דודה של אמי, בת ה-94, רצתה לבוא לתחנת הרכבת בלונהברג, כדי לקבל את פני. אמרתי לה, שאני אגיע ב-1 וחצי, אבל כשהחלפתי רכבת בהנובר, נודע לי, שהרכבת, שהתכוונתי לקחת, לא עוצרת היום בלונהבורג. התקשרתי אליה כדי לומר לה, שאני אגיע ב-2 וחצי, אבל היא לא הייתה. השארתי הודעה.

טוב, אז הגעתי בשתיים וחצי ללונברג, ואין סוניה. חיפשתי אותה רבע שעה, ואז אזרתי אומץ ולקחתי אוטובוס אליה הביתה. למזלנו כולנו, היא הייתה שם, והכל היה בסדר.

סוניה מרגישה טוב מאוד. 94 שנים עברו עליה, והיא עדיין נלחמת נגד פאשיזם ובורות, ולא מרפה. כל-כך שמחתי שיכולתי לשלב בנסיעה הזו גם ערב בעירה, כך שיכלה להשתתף! שוב היה מיוחד ושונה, הם סידרו את המקום כמו מין בית קפה, שבו הייתי אמור לקרוא מאחד השולחנות, ובצד הנגדי הוקרנו קטעי הווידאו. בסופו של דבר נאלצתי לעמוד, כי באו הרבה יותר אנשים מהצפוי, גם די הרבה סטודנטים מהאוניברסיטה, וזה שימח אותי במיוחד. שוב פגשתי אנשים טובים, ושמחתי לענות על שאלות ולהעמיד את הפרויקט שלנו למבחן. שוב נאלצתי להסביר, שלא מדובר כאן בארץ במלחמה בין יהודים וערבים, שיהודים וערבים מדוכאים יחד ובנפרד ואינם נלחמים זה בזה, ולמה אני מעדיף לדבר על עברים ולא על יהודים, והרגשתי ייאוש ועייפות.

בכל מקום מכרתי 10-20 ספרים, זה יכול להיות יותר, אבל בסך הכל זה יפה מאוד. מה יחשבו על הספר? האם אקבל תגובות ישירות? או שאשמע, כעבור חודשים, תגובות כואבות ממקור שלישי ורביעי?

מרטין לקח אותי להמבורג, ובדירתו אכלתי את ה-Rollmöpse שביקשתי במיוחד.

משם נסעתי לברלין ברכבת מהירה. פחות משעה וחצי לקח לה, וכבר יצאתי לרציף, מביט כה וכה, לראות, אם אגנס, הבת של ריינר, המוציא לאור שלי, באמת מחכה לי.

התחנה ברלין התבררה כנפילה, מבחינת מספר הבאים לערב ומבחינת מכירת הספרים. כבר לפני זה היתה אמורה להיות סדנת נוער, במקום (בית תנועת ה-Falken), והיא התבטלה, כי פשוט לא בא אף אחד.

ובערב יום הזכרון, קצת אחרי הצפירה, ששם בברלין הרחוקה לא יכולתי לשמוע אותה, יצאתי לדרך, חזרה לארץ, חזרה לחיים האמיתיים.

מה יחכה לי?

האם תתחיל האינתיפאדה השלישית בעוד שבוע?

אורי שני, מאי 2011