אגורה או: כוח המשיכה שאי-אפשר לעמוד בו

את היום הזה, שמציינים הנוצרים ברחבי העולם כהולדתו של משיחם, חגגתי עם הסרט הספרדי "אגורה", הצהרה אנטי-נוצרית חריפה ביותר.

המאמר הזה כולל כמה וכמה ספוילרים, אבל זה לא נורא, כי מדובר בסרט היסטורי. הוא מספר את הסיפור של הסוף הטרגי של הספריה המפורסמת של אלכסנדריה, ולמעשה של הסוף של העולם הקלאסי ותחילתם של ימי הביניים החשוכים, דרך סופה של המדענית והפילוסופית המדהימה היפאתיה, שחיה בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית, כאשר רומא הפכה באופן סופי לנוצרית.

אבל בשבילי זהו בעיקר סרט על כוחו העצום של כוח המשיכה.

קודם כל המשיכה של רייצ'ל וייס שמשחקת את הדמות הראשית. השחקנית הייתה שותפה בכתיבת התסריט מתוך כוונה מפורשת שהיא תשחק את התפקיד הראשי, יחד עם במאי הסרט אלחנדרו אמנאבר (ידוע בעיקר מהסרט Mar adentro ). היפאתיה מלמדת פילוסופיה ואסטרונומיה בספריה המכובדת, ותלמידיה וגם אחד העבדים שלה כולם מתאהבים בה ומאבדים לגמרי את הראש.

כוח המשיכה הוגדר כידוע רק כעבור 1300 שנים על-ידי ניוטון, אבל חלק ניכר מהסרט עוסק בניסיונות שלה להסביר את מהלכי גורמי השמיים. אם באמת כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא הוא סובב סביב השמש, כפי שסברו כבר חלק מהמדענים היוונים לפני היפאתיה, איך זה שאנו לא חשים בתנועה הזו?

כוח משיכה גדול מאוד יש לפנאטיות הדתית, המיוצגת בסרט דרך הנוצרים הפנאטים, ובראשם קירילוס, הפטריארך של אלכסנדריה, שמנהל מאבק כוחות נגד המושל (שבסרט היה בצעירותו תלמיד של היפאתיה וכמובן מאוהב בה), ונגד הקהילה היהודית.

היהודים יוצאים די בסדר בסרט, כאילו אין בעולם פנאטיות יהודית. הכל בסרט מכוון להציג את הנצרות ככוח שחור, משחית, פרימיטיבי, אנטי-מדעי ורשע, ובעל כוח משיכה עצום.

אומנם יש בסרט כמה אנאכרוניזמים ואי-דיוקים היסטוריים: בתמונות החלל שמראות את אלקסנדרה של אותם הזמנים כביכול מהחלל, כדי לקשר בין הרבדים השונים של הסרט, רואים גם את תעלת סואץ ואת סכר אסואן שלא היו קיימים אז, כמובן. פתאום מופיע מאי-שם צמח הצבר, שהגיע למזרח התיכון מאמריקה רק במאה ה-16. היפאתיה הייתה למעשה נאו-אפלטונית ולא אתאיסטית. בארץ ישראל יהודים לא הלכו לתיאטרון, לא בשבת ולא בשום יום אחר, אבל ייתכן שבאלכסדריה כן, אני לא יודע, כי היהודים באלכסנדריה היו מתונים ומחוברים מאוד לתרבות היוונית.

מה שלא מספרים לנו בסרט, שהקיסר הביזנטיני תאוסוזיוס השני (במהלך חייה של היפאתיה התחלק האימפריום הרומי למזרח ומערב) הושפע מאוד מאחותו הגדולה, שהייתה בקשרים הדוקים מאוד עם קירילוס, הנבל הנוצרי הראשי של הסרט.

סרט בהחלט מומלץ לראות, אלא שיש לי הסתייגות מסויימת:

סאשה ברון כוהן, כשהוצע לו להשתתף בסרט, ואחרי שקרא את התסריט, דחה את ההצעה באומרו: " too prickly, and it would lift sores" (עוקצני מדי, והוא יפתח פצעים). מעניין, לאיזה פצעים הוא התכוון. מעניין גם, שזה מרתיע אותו, כי הרי הוא לא בוחל בביקורת. (או שזו הייתה תשובה מנומסת כדי לא לומר את הסיבה האמיתית.)

הבעיה שלי דווקא לא עם התסריט, ולא עם הבימוי ולא עם המשחק, אלא עם הליהוק. את שני המנהיגים הנוצרים הקיצוניים משחקים אשרף ברהום וסמי סמיר. אשרף ברהום שיחק בעבר את אחמד, את סמיר, את מרוואן (ב"כלה הסורית"), את אבו-כרם (ב"גן-עדן עכשיו"), את הקולונל פארס אל-ע'אזי. הוא ערבי, קשה מאוד להתעלם מזה. סמי סמיר שיחק בעבר את ח'ליל (ב"גמר גביע"), את אחמד (פעמיים), איזה נהג מונית (פעמיים), את מוצטפא (ב"טהרה"), ואת אחמד שייך טאהה (ב"מינכן"). גם הוא ערבי, ויש עוד כמה נוצרים פנאטיים, כמו יוסף סויד שמקבל תפקיד קטן ומאכזב. הנוצרים פנאטיים העיקריים בסרט הם ערבים. אושרי כהן, שגם לו "חזות מזרחית", משחק עבד של אדון (לבן כמובן), שבוגד באדונו, ועובר לשורות הנוצרים (הערבים). למה?

אני לא יכול לקבוע חד-משמעית, למה, כי אני לא יודע, אבל אני יכול לומר מה זה עושה. כשהסרט מטיף נגד הפנאטיות הנוצרית, אנחנו בעצם, דרך הליהוק, מקבלים מסר לגמרי אחר: מי שמסוכן פה, כאן, עכשיו, היום, זה הערבים.

לאור הביקורת הזאת כדאי לציין, שהספריה המפורסמת, שנשרפה כליל אחרי הרצח של היפאתיה, והשמידה אוצרות, שאי-אפשר בכלל לשערן, נפתחה מחדש באלכסנדריה בשנת 2002, והיא מכילה כיום בשמונה מיליון ספרים. יש לה אתר אינטרנט פעיל ומפורט, למי שלא רוצה לקחת את האוטובוס לשם, והיא כמובן פועלת גם כמרכז תרבות ומדע, עם פלנטריום משוכלל, מוזיאונים וכו'. את תרומתה של היפאתיה אי-אפשר למצוא בספריה החדשה, כי הכל נשרף לפני 1400 שנים, אבל מורשתה שרירה וקיימת: הישמרו לכם מכוח השמיכה של הפנאטיות דתית!

.