קרנבל

מאת ג'ורדי גלסראן

תרגום: אורי שני

…

משרד משטרתי בברסלונה. בחדר הקטן שלושה שולחנות, על כל אחד מהם צג מחשב. השולחן הבולט הוא זה של המפקחת מריה גרלדה, מנהלת יחידת הנעדרים.

על קירות החדר תמונות של נעדרים ומפות של העיר.

מדפים מלאים.

….

(המחזה מתחיל בדיאלוג בין מריה גרלדה לבין פדרו. הם מדברים על אהבה ועל חיי האהבה ביניהם, עד לרגע בו מודיעים על בואה של לאורה, שבנה נעלם שלשום. פדרו מספר לגרלדה, שאצל נעדרים בני 5 ומטה, החוטף הוא ב-49 % מהמקרים בן משפחה, וברוב המקרים ממניעים מיניים. הערת המתרגם: המפקחת מדברת במשלב שפה גבוה יותר, כדי להדגיש, שאין אפשרות, שהילד נחטף לצורך סחיטת כסף.)

[לאורה אישה צעירה, בת 23, לא יפה. היא אם חד-הורית, בנה בן שלוש. היא נראית עייפה. ביגוד פשוט. על דש חולצתה מהודק תו ביקור.]

…

לאורה: נו, ו? יש משהו?

גרלדה: קיבלנו כמה טלפונים. מאנשים, ש…ראו משהו. אנחנו עסוקים בניסיון לעבד את הנתונים, אבל עד עכשיו אין כלום שיכול לקדם אותנו. ואת, אין לך…?

[לאורה מנידה בראשה לשלילה.]

גרלדה: תודה שבאת, גברת פרננדז. אני יודעת, כבר עברנו על הכל ואת בטוחה, שסיפרת לי הכל, אבל אני יודעת מניסיון, שנזכרים לעתים קרובות בפרטים קטנים, אחרי שעובר קצת זמן, שלפני כן לא החשבת בכלל. לפעמים מספיקה סביבה אחרת, וכבר… לכן רציתי שננהל את השיחה שלנו כאן. באת לבד?

לאורה: כן.

גרלדה: מי נשאר אצלך בבית?

לאורה: אמא שלי.

גרלדה: הייתי רוצה לעבור בשקט על הכל עוד פעם.

לאורה: למה הפסקתם לחפש אחריו?

גרלדה: אנחנו מחפשים ללא לאות.

לאורה: ברחובות, אצלנו.

גרלדה: במשך 30 שעות חיפשנו בסביבה הקרובה. נעדר בשטח עירוני זה מקרה אחר מאשר בשטח כפרי. אין… בארות או תהומות שאליהם יכול ליפול הילד… חיפשנו בכל מקום אפשרי, אין טעם להמשיך ככה. הראינו את תמונתו בטלוויזיה, היום הוא מופיע בעיתונים… אם מישהו ראה אותו, הוא יודיע לנו. את מבינה את זה, לא?

[לאורה מהנהנת.]

גרלדה: בואי נחזור לשבת, לאותו יום שמאז איבדנו את עכבותיו. יש לך יום חופשי, וקרוב לשעה 11 את מכינה את בנך ויורדת איתו לגן המשחקים. בואי נתעכב ברגע שבו את עוזבת את הבניין. את פותחת את הדלת ויוצאת עם הילד לרחוב. ספרי לי כל פרט, נסי להיזכר! כל דבר קטן.

לאורה: טוב, אז, יצאתי עם קרלוס וחצינו את הרחבה לכיוון הגן המשחקים.

גרלדה: סליחה, את בטח חושבת, שזה ילדותי, אבל אכפת לך לספר לי את זה בזמן הווה?

לאורה: מה?

גרלדה: במקום "יצאתי עם קרלוס" את אומרת "אני יוצאת עם קרלוס וחוצה איתו …" – בהווה. כאילו את עושה את זה ממש עכשיו.

[לאורה לא מבינה.]

את יוצאת מהבית, את אוחזת בילד בידך.

לאורה: כן.

גרלדה: את פוגשת מישהו ביציאה? מישהו בדיוק נכנס פנימה?

לאורה: מישהי עומדת במעבר חצייה, מחכה שהרמזור ייתחלף. אנחנו הולכים לרמזור. כש… אנחנו עומדים לידה, אני רואה את סֶליה, האישה בקיוסק, ואנחנו מנפנפים זו לזו. הרמזור מתחלף, ואנחנו עוברים את הכביש.

גרלדה: האישה, שממתינה ברמזור, חוצה גם היא את הכביש.

לאורה: כן, היא עוברת לידנו. קרלוס מחזיק דלי עם כף, והוא נופל לו מהיד באמצע המעבר חצייה. אני מרימה את זה, ואנחנו ממשיכים. אנחנו הולכים לכניסה לגן, הוא קרוב, הוא ממש כאן.

גרלדה: אף אחד אחר לא חוצה איתכם את כביש.

לאורה: לא.

גרלדה: את לא פוגשת באף אחד חוץ מזה.

לאורה: לא.

גרלדה: אף אחד, עד שאתם נכנסים לגן.

לאורה: לא. טוב, כשאני עוברת ליד הדלת של הבאר, אני רואה מישהו יושב ליד הבאר.

גרלדה: גבר… צעיר?

לאורה: אני לא יודעת. אני רואה אותו מאחור. הוא לובש חולצה צהובה. אני זוכרת את החולצה הצהובה.

גרלדה: את רואה? את זה לא סיפרת לי בפעם הראשונה. את עושה את זה יופי. למה לדעתך את נזכרת עכשיו באיש הזה? [היא רושמת משהו.]

לאורה: אני לא יודעת.

גרלדה: הוא עושה משהו, כשאת עוברת? הוא זז?

לאורה: לא. הוא פשוט ישב שם. אוי, סליחה…

גרלדה: לא נורא.

לאורה: הוא פשוט יושב שם.

גרלדה: מצוין. אני חולפת על פני הדלת, מבחינה בגבר בחולצה הצהובה ומגיעה לכניסה לגן. יש שם הרבה אנשים?

לאורה: כן.

גרלדה: לאן את הולכת בתוך הגן?

לאורה: אחרי הכניסה יש ארגז חול. משפצים שם, וקרלוס רוצה לטפס על החול ולשחק עם הדלי והכף.

גרלדה: בארגז החול יש ילדים נוספים.

לאורה: ארבע או חמש. אני הולכת איתו עד הארגז, משאירה אותו שם עם הכף, שהוא מחזיק ביד ומתיישבת על הספסל, קצת הלאה משם.

גרלדה: את רואה אותו מהספסל.

לאורה: בהתחלה כן.

גרלדה: מישהו נוסף יושב על הספסל?

לאורה: מישהי מדרום-אמריקה.

גרלדה: את מדברת איתה?

לאורה: לא.

גרלדה: מה את עושה?

לאורה: אני מוציאה כתב-עת וקוראת בו.

[רואים על לאורה, שהיא עומדת לבכות. גרלדה מעבירה אליה קופסה של טישו.]

גרלדה: בבקשה, גברת פרננדז, את חייבת להתרכז. את מתחילה לקרוא, אבל את מביטה לעתים לעבר בנך. [לאורה מהנהנת ומתאפקת לא לבכות.] האם נמצא מבוגר אחר בקרבת ארגז החול?

לאורה: יש אישה, שמשחקת עם הילד שלה.

גרלדה: עוד מישהו? [לאורה מנידה בראשה.] ואת ממשיכה לעלעל. נסי להיזכר ברעשים. מה את שומעת בזמן הקריאה?

לאורה: אני לא יודעת, את הרעש הרגיל של הילדים. צעקות.

גרלדה: ולאחר שקראת זמן מה בכתב העת, אני מביטה שוב, וקרלוס איננו. מה את עושה?

לאורה: בהתחלה כלום. הרי הדלי והכף עדיין שם. אני חושבת, שהוא בצד השני, שלא רואים מהספסל.אני מחכה רגע, אבל הוא לא בא. ואז אני קמה כדי לראות איפה הוא, והוא נעלם.

גרלדה: ואז את מתחילה לחפש בגן. זה חשוב. מה את רואה?

לאורה: כלום. אנשים. אני מסתכלת על כל האנשים, אבל קרלוס נעלם. אני הולכת לפה ולשם, אבל הוא לא שם.

גרלדה: אין שם דבר, שמעורר את תשומת לבך? מישהו שרץ, ילד בוכה…?

לאורה: לא, אני רואה רק ילדים משחקים.

גרלדה: את קוראת לו. את קוראת "קרלוס".

לאורה: כן, כמובן שאני קוראת לו. אני צועקת. הוא לא בגן. אני רצה לכניסה, יכול להיות שהוא יצא לכיוון הכביש, אבל אני לא רואה אף אחד. אני פונה עוד פעם לגן. אני לא רואה אותו. ואז אני רצה הביתה, יכול להיות, שהוא ברח, אני מגיעה לבית, אבל הוא לא שם. אני רצה לקיוסק ושואלת את סליה, אבל היא לא ראתה אותו. [היא מתחילה לבכות.] ואז אני רצה חזרה לגן, עוד פעם לארגז חול, שואלת את הדרום-אמריקאית, אבל היא אומרת, שהיא לא ראתה כלום. אני שואלת כל מי שאני פוגשת, אבל אף אחד לא ראה אותו.

גרלדה: טוב, מצוין…. עשית את זה מצוין. את רואה, איך את עוזרת לנו, יש לנו פרט נוסף. איש עם חולצה צהובה.

לאורה: מה? מה הקשר לאיש עם החולצה הצהובה?

גרלדה: איני יודעת, אבל אולי זה יוביל אותנו לכיוון חדש.

לאורה: סליחה.

גרלדה: עכשיו אני מבקשת, שתחשבי על רגעים מוקדמים יותר. אני מבקשת, שתחשבי האם את נזכרת במבוגר כלשהו, מתישהו, שניגש אל קרלוס באופן מוזר. בגן הילדים, ביום אחר בגן המשחקים… מישהו, שעורר את תשומת הלב שלך.

לאורה: אני לא יודעת…

[המכשיר הסלולרי של גרלדה מצלצל. הוא מונח על השולחן. היא נותנת לו לצלצל פעמיים או שלוש פעמים, עד שהיא מחליטה לענות.]

גרלדה: [לאורהל] סליחה. [לתוך המכשיר] הלו, מה חדש… ולמה התקשרו אליך מגן הילדים, מה קרה? … חרא, חרא, חרא… שכחתי למגרי… וכשהבאת אותו לאוטובוס, לא ראית שהילדים האחרים מחופשים?… אני עסוקה במשהו אחר, אבל אתה… ברור שיש לו תחפושת. הרי עזרת לי איתה אתמול. … "אה, נכון"… אתה יכול להביא לו אותה? בבקשה… אצלי יש היום… היא בחדר שלו, בארון… למעלה, כבר תראה… תודה, מתוק שלי… כן, נתראה שם..

[חוזרת לאורהל]

טוב, אז כמו שאמרנו. חשבי על הימים האחרונים. אולי יצאת עם הילד לקניות, ומישהו אמר לו משהו. או מישהו עשה איתו משהו ברחוב… גברת פרננדז, אני רוצה לדבר איתך גלויות. עברו יומיים. עליה להניח שמישהו לקח אותו. אולי מישהו פשוט לקח אותו הביתה ולא דיווח למשטרה. אבל עלינו להתחיל לדבר במונחים של חטיפה. במקרים כאלה שם החוטף עין על הילד עוד לפני כן, הוא מכיר את הילד, אולי את אפילו מכירה אותו בעצמך. לפעמים הוא צופה בו ביציאה מבית הספר, כלומר מגן הילדים, במקרה שלך, או מצפה לו ליד ביתכם… אנא חשבי! כל פרט יכול להיות בעל משמעות.

לאורה: אני לא יודעת. אני לא זוכרת שום דבר… מיוחד.

גרלדה: אולי בנך הביא פעם משהו הביתה, שלא קנית לו? צעצוע, סוכריה…

לאורה: לפני כמה ימים היה בתרמיל שלו כדור, שלא היה שלו.

גרלדה: מה עשית איתו?

לאורה: חשבתי, הוא של ילד אחר. החזרתי אותו לגן והודעתי לגננת.

גרלדה: נבדוק את זה. החוטף נותן לילד לפעמים מתנה לפני החטיפה, כדי שהוא לא ייבהל ממנו. אנחנו נמצא אותו.

לאורה: למה הם לוקחים ילדים?

[גרלדה חושבת כמה שניות, לפני שהיא עונה.]

גרלדה: קיימות לכך סיבות שונות. כבר היו לנו מקרים… אנחנו קוראים לזה שגעון אמהוּת, אלה נשים שמשתוקקות לילד, ו… לפעמים הן כל-כך משתגעות, שהן חושבות על ילד מסויים שהוא שלהן, שלקחו להן אותו או משהו כזה… והן חוטפות אותו. נשים כאלה לעולם לא יעוללו משהו רע לילד. הן משוגעות, אך הן אוהבות ילדים. אולי זה המקרה. ואם כך, לא ייקרה לא שום דבר רע, ואנחנו נמצא אותו לבסוף… את התיידדת בזמן האחרון עם מישהו? עם מישהו, שאת מכירה רק בחודשים האחרונים, וקרלוס ראה אותו?

לאורה: בעבודה יש אנשים חדשים, כל הזמן יש אנשים חדשים.

גרלדה: מישהו, שהידידות איתו חורגת מהרגיל, מישהו שרוצה לדעת על חייך הפרטיים, שואל שאלות פרטיות?

לאורה: אני לא יודעת…

גרלדה: חשבי, איזה אנשים הגיעו בזמן האחרון לעבודה שלך. עם מי התיידדת?

לאורה: זה חשוב?

גרלדה: כן.

לאורה: טוב, אז…

גרלדה: תגידי, קדימה.

לאורה: יש לי משהו עם איזה גבר, כמה חודשים. התראינו כמה פעמים, מחוץ לעבודה, אני מתכוונת…

גרלדה: ספרי.

לאורה: הוא בחור טוב. זה לא יכול להיות, שהוא…

גרלדה: איך קוראים לו?

לאורה: אה…

גרלדה: מה?

לאורה: הוא נשוי, ואם את מתקשרת אליו ו…

גרלדה: הבנתי. אנחנו נשמור על דיסקרטיות, אבל אנחנו חייבים לבדוק את זה.

לאורה: דויד קרארס.

גרלדה: תוכלי לתת לי את מספר הטלפון שלך?

[לאורה מוציאה את מכשיר הטלפון הסלולרי שלה ומחפשת.]

לאורה: אני יכולה לדבר איתו לפני זה?

גרלדה: אנחנו לא נתקשר עכשיו. יש לך זמן לזה.

[לאורה מושיטה לגרלדה את המכשיר וזו רושמת את המספר.]

גרלדה: עוד מישהו, שנכנס לחייך בזמן האחרון, ששאל על קרלוס?

לאורה: לפני כמה שבועות… הראיתי לחברה שלי מהתיכון תמונה שלו, נפגשנו ברחוב…זה היה לפני חודש בערך.

גרלדה: איך קוראים לה?

לאורה: מייטה ויוואס.

גרלדה: יש לך מספר טלפון או כתובת?

לאורה: פה לא, אולי יש לי בבית.

גרלדה: כשתגיעי הביתה, חפשי והתקשרי אלי, טוב?

לאורה: בסדר.

גרלדה: אנחנו מתקדמים יפה מאוד. כל זה יכול להועיל לנו מאוד.

לאורה: למייטה ויוואס יש כבר בת.

גרלדה: אולי היא סיפרה למישהו על הבן שלך… אנחנו חייבים להתחיל לחפש ממקום כלשהו…את באמת מאוד עוזרת לנו. קדימה, עוד משהו.

לאורה: אני לא יודעת…

גרלדה: פגשת עוד מישהו, כמה פעמים? [לאורה חושבת ומנידה בראשה.] ובגן המשחקים, האם בלט לך מישהו ששיחק עם קרלוס, מישהו שהיה שם בלי ילדים?

לאורה: יש קבוצה של חבר'ה בני 14 או 15, שנמצאים שם תמיד.

גרלדה: דיברנו איתם. מישהו מבוגר יותר. ככה 35, 40.

לאורה: אני לא יודעת… לא. יש לך ילדים?

גרלדה: כן, שני בנים. אחד בן עשר והשני בן ארבע.

לאורה: זה עם התחפושת.

גרלדה: בדיוק. אני נשבע לך, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי למצוא את בנך.

לאורה: אם לא תמצאו אותו, אני…

גרלדה: אני יודעת.

לאורה: גם קרלוס היה אמור ללכת לגן היום. בתור שטן.

גרלדה: שלי בתור שוטר. ואני שכחתי. אני לא יודעת איפה הראש שלי… אתמול חזרתי מאוחר מאוד הביתה ו… אני תמיד מניחה על השולחן את מה שהם צריכים למחרת, כי אני יוצאת בבוקר לפניהם, אבל אתמול… [לאורה עומדת שוב לבכות.] אם את רוצה לבכות, את יכולה לבכות. [לאורה מתחילה לבכות. גרלדה משתדלת להישאר רשמית, אך גם היא מתחילה לבכות מתוך הזדהות.] אני כל-כך מצטערת בשבילך. [היא הולכת אליה ומחבקת אותה. הטלפון מצלצל. שוב לוקח לה שניים שלושה צלצולים, עד שהיא עונה. כיוון שלא הביטה בצג, היא לא יודעת מי זה.] מה עכשיו? …כן… מה? ….מה?? …. עוד פעם, עוד פעם…. רק שנייה…. [היא הולכת למחשב שלה ומקלידה משהו. הקהל לא רואה את צג המחשב. גרלדה המומה ממה שהיא רואה.] אלוהים שבשמיים!! אמרתם לאלה ברדיו שייסתמו את הפה? …. תשלחו אלי משיהו מיחידת האינטרנט. מיד. [מנתקת]

לאורה: מה קרה?

גרלדה: שבי בבקשה. [לאורה מצייתת.] כפי הנראה, התקשר מישהו לאחת מתחנות הרדיו… כנראה מישהי… ואמר להם, שאם הם רוצים לראות את הילד שנעלם, שיפתחו את האינטרנט בכתובת מסויימת, שהיא מסרה להם. ואני כרגע הקלדתי את הכתובת, ורואים שם כנראה את קרלוס. את בנך.

לאורה: את … מי?

גרלדה: לאט לאט. אני מבקשת שתגשי למסך, שתביטי בו ותאמרי לי, אם זה קרלוס או לא. בסדר? [לאורה ניגשת למסך ומביטה בו. באותו רגע היא פוערת את פיה ומכסה עליו בידה.] זה קרלוס? [לאורה מהנהנת. שוב הטלפון מצלצל. גרלדה עונה] כן. שניה. [לאורהל] את בטוחה?

לאורה: הוא לא זז.

גרלדה: [לטלפון] מי התקשר? … חרא… שלא יעבירו את הידיעה לאף אחד… שכנעו אותם איכשהו! … בסדר. [מנתקת] אני לא מבינה את זה. האישה הזו התקשרה לעוד ארבע תחנות רדיו.

לאורה: הוא לא זז.

גרלדה: אולי זה סטילס.

לאורה: אבל הצעצוע זז.

גרלדה: קשה לראות, אם… תראי! הוא זז! הוא זז!

לאורה: הוא זז.

גרלדה: נראה שהוא ישן. נראה שטוב לו.

לאורה: הוא זז.

גרלדה: כן.

לאורה: הוא ישן…

גרלדה: בטוח. גברת פרננדז, הכי טוב ש…

לאורה: [ממשיכה להביט במסך] מה זה צריך להיות?

גרלדה: אני לא יודעת, אבל אני אמצא את התשובה, ומהר.