שחרור 3

שחרור – 3

יוסי בא לבקר אותי בקהיר. יצאנו מדירתי למרכז העיר, ותחילה עברנו את מידאן אל-תחריר, כי מהדירה פשוט אי-אפשר להגיע לשום מקום מבלי לחצות את הכיכר. הסברתי ליוסי מה אנחנו רואים: "מידאן אל-תחריר (כיכר השחרור) היה חוויה עוד לפני ינואר 2011. בקצה הרחוק, שם, בצפון, המוזיאון הלאומי, עכשיו תסתכל ימינה, בצידו המזרחי היציאה לרחוב טלעת חרב, על-שם הכלכלן ומייסד בנק מצרים, שם תמצא חנויות ספרים ומסעדות ובנקים. עכשיו אנחנו ממשיכים ללכת מערבה, ושם רחוק, מעבר לכיכר, אתה כבר רואה את היאור." "מה זה היאור?" "במצרית: ניל, באנגלית Nile, משום מה רוב הישראלים קוראים לזה "נילוס". אין לי מושג למה דוברי עברית משתמשים בשביל היאור, שיש לו שם עברי, בשמו המצרי, אבל מוסיפים לו סיומת לטינית, כלומר לפי הכיבוש הרומי. זה בערך כמו לקרוא לירושלים אליה קפיטולינה, להרצליה אפולוניה ולעכו פתולימאיס." תוך כדי הדברים האלה כבר הגענו אל אותו מקור חיים זה נצח נצחים, עבור מאות מיליוני בני אדם בעבר, בהווה ובעתיד. עלינו על הגשר מעל היאור ואמרתי ליוסי: "הגשר הזה הוא ארוך מאוד, כי יש לו חניית ביניים על גבי קצהו הדרומי של האי זמאלך, אותו מבצר של האצולה המצרית ושותפיהם האירופים והאמריקאים." כשהגענו לשם הראתי לו: "לימינך בית האופרה, שם מבקרים התיירים האירופיים, ומועדוני לילה משמאלך, שם מבקרים התיירים הסעודיים. כל מקום והמגבלה שלו, לאופרה אתה מורשה להיכנס רק עם עניבה, למועדוני הריקודים רק אם יש לך מספיק כסף." המשכנו ללכת, כי לא התחשק לנו לא זה ולא זה. הגענו, בצידו המערבי של היאור, אחרי שעברנו את שוב היאור, לדוקי. "הנה כאן מלון שרטון מקבל את פניך. זהו מלון גדול ומפואר, ואם לא טוב לך אצלי, אתה מוזמן לבזבז את כספך כאן, והוא מסתיר בפארו בנין קטן הרבה יותר, אבל לא פחות חשוב, מאחוריו."

"ומה זה?"

"זה אחד המקומות בקהיר שאני משתדל לא להגיע אליו: המרכז האקדמי הישראלי בקהיר."

"אה! שמעתי על זה! בוא נלך לשם!"

"לא בא לי."

"למה?"

"אומנם יש לא מעט מצרים שפוקדים את המקום, אבל למעשה הוא מסמל, לא רק בשבילי, יותר מכל את היהירות הישראלית במזרח התיכון, עוד יותר מהשגרירות הישראלית. כאילו יש לנו מה ללמד אותם! הנה, שם", וסובבתי אותו בכתפיו 180 מעלות, "הרבה יותר מזרחה מפה, באזור העתיק יותר של העיר, נמצאת האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם. אל-אזהר! ופה" , וסובבתי אותו חזרה לכיוון ההליכה שלנו, "צריך רק להמשיך עוד קצת דרומה ומערבה, באותו כיוון, ומגיעים לשטח העצום, הבלתי נגמר, של אוניברסיטת קהיר. ואנחנו רוצים לבוא וללמד אותם!"

"אני באמת חושב, שיש לנו מה להציע לעולם, וזאת לא יהירות. יש לנו ספרות, תיאטרון, פיתוח מדעי, ואני אומר לך שבעוד 20 שנה יהיו לנו יותר מעשרה פרסי נובל, לא רק ש"י עגנון ובגין ורבין ופרס, אלא גם בכלכלה, מתמטיקה, כימיה ועוד!"

"אתה אופטימי, יוסי! אני גם לא מכחיש, שקורא משהו בישראל, אבל כל הפוזה הישראלית במזרח התיכון היא כזו של פיל בחנות חרסינה."

"לא דימוי משהו."

"נכון. זה יותר מזכיר את הקולוניאליזם הקלאסי: השלישייה הזו – החייל, הכומר, ואיש העסקים, שבאים תמיד יחד. איש העסקים יוזם את פעולה, הוא רוצה רווח, ויש לו גם כסף להשקיע. הוא שוכר את החייל ואת הכומר. לחייל הוא זקוק בשביל כוח הזרוע, לכומר הוא זקוק בשביל להפגין עליונות מוסרית. והציונות פועלת בדיוק באותה הדרך."

"אז המרכז האקדמי, לצורך העניין, זה הכומר?"

"נכון."

"ואיך אתה מציע – נגיד, יש לך מה להציע, יש לך מה לתת, בתחום הידע, או האמונה, או המחשבה, האומנות, איך אתה מציע להפיץ את זה? או שהמילה להפיץ היא כבר קולוניאליסטית?"

"קודם כל אני מציע שנחזור חזרה לכיוון זמאלך. ים שם ליד האופרה הנגר ישן של חייל האוויר הבריטי, שהפכו אותו לתיאטרון. זה מבנה מיוחד. כיוון שההנגר ארוך וצר, שמו במה באמצע, והקהל יושב משני הצדדים. כלומר, הקהל תמיד רואה את ההצגה, ואת המחצית השניה של הקהל, והבימוי של ההצגה נעשה כך, ששני חלקי הקהל ייראו את ההצגה." הלכנו לשם, וראינו עיבוד מעניין למקבת של שייקספיר, זה היה מקבת ערבי, מלך שאפתן עם אישה עוד יותר שאפתנית, ושניהם ערבים, לא רק בשפתם.

"הם היו טובים, אה?" שאלתי אותו.

"גדולים, המצרים שלך!"

"גדול, השייקספיר הזה!"

"גם נכון. המקבת הזה היה מפחיד לאללה!"

"למה? כי הוא ערבי?"

יוסי צחק. "לא,פשוט כי הוא היה מפחיד."

הלכנו הביתה, שוב דרך מידאן אל-תחריר, שבשעה זו כבר נותרו בא בעיקר בעניי העיר, ומזרחה לתוך עבדין, רובע משרדי הממשלה, ששורץ חיילים, בעיקר בלילה.

"אתה עוד תראה, יוסי, שהעם הזה גם יעיף מהשלטון את מובארך, לא רק בהצגה, אלא באמת!"

"אתה באמת חושב, שהעניים המרודים האלה והחיילים המסכנים האלה יעשו כאן מהפכה?"

"כמו שנפלה החומה בברלין לפני כמה שנים, כמו בכל מדינות מזרח אירופה. אתה תראה!"

המשכנו ללכת. פתאום, כבר כמעט היינו בבית, הוא אמר:

"אבל גם אצלנו יש תיאטרון טוב."

"חבל."

"חשבתי שאני אצליח לשחרר אותך מהרפלקס הזה, אבל לא הצלחתי."

 

//

//

//