שני בחורים מוורונה

מאת: ו. שייפספיר

(תרגום חופשי: אורי שני)

מערכה ראשונה, סצנה שניה

גינת ביתה של ורד.

נכנסות ורד ועדי.

ורד: תגידי, עדי, עכשיו שאנחנו לבד, כאילו, זה כדאי להתאהב?

עדי: כן, ורד, בתנאי שלא תאבדי את הראש.

ורד: מכל הבנים, שאני רואה כל יום, באיזה הכי כדאי?

עדי: באיזה הכי כדאי – מה? לבעוט? לשלוט?

ורד: להתאהב!! להתאהב!!! באיזה הכי כדאי להתאהב!

עדי: תגידי שמות, ואני אגיד לך.

ורד: מה את אומרת .. על יקותיאל?

עדי: (לעצמה) יישמרני האל! (לוורד) הוא בסדר גמור, אבל אני לא הייתי הולכת איתו.

ורד: ודן?

עדי:  (לעצמה) עוד שם ישן (לוורד) יש יותר טובים ממנו.

ורד: ודרור?

עדי: (לעצמה) שם של שיכור. (לוורד) הוא יפה, אבל אין לו הרבה פה. (מצביע על הראש שלה)

ורד: ומישר?

עדי: (לעצמה) טוב, השם הקודם היה יותר מכוער. (מושכת בכתפיים) למה לא? לא! לא!

ורד: אז אני אתאהב באילן.

עדי: וואוו!

ורד: למה?

עדי: פשוט, כי הוא – וואוו!

ורד: אבל הוא לא אוהב אותי.

עדי: איך את יודעת?

ורד: הוא אף פעם לא רמז שום דבר בכיוון.

עדי: אש סגורה בוערת הכי חזק.

ורד: אח, מה הייתי נותנת בשביל לדעת מה הוא חושב!

עדי: (נותנת לה מכתב) תקראי את זה ותדעי.

ורד: "לוורד"! ממי?

עדי: כתוב – תקראי!

ורד: אבל מי נתן לך את זה?

עדי: חבר שלו. הוא רצה להביא את זה, אבל פגשתי אותו, וסיפרתי לו, שאני הולכת לפגוש אותך, אז הוא נתן לי.

ורד: איך את מעזה?!! מי הרשה לך לגעת במכתב שמיועד לי?! עכשיו תקחי את המכתב הזה, ותחזירי אותו לבעליו, או שאת לא חוזרת לשדה הראיה שלי, הבנת?

עדי: מי שעושה משהו בשביל האהבה, ראויה לגמול, לא למכות.

ורד: את לא הולכת?

עדי: את עוד תתחרטי.  (יוצאת)

ורד: חבל בעצם, שלא קראתי את המכתב. אבל איך אני אקרא לה בחזרה, זה יעשה לי בושות. איזה מניאקית, היא יודעת, שאני בחורה, למה היא לא הכריחה אותי! כי, הרי בחורה, כשהיא אומרת לא, למה היא מתכוונת? – אח, האהבה, האהבה, היא עושה אותי מטומטמת. טוב, בתור עונש אני אעשה לעצמי פאדיחה עכשיו, ואקרא לה בחזרה.

אֶה- עדי (יותר חזק) עדי (מכסה את פניה בכפות ידיה מרוב בושה וצועקת חזק) עדי

עדי: (נכנסת מיד, מפתיעה את ורד) מה?

וורד: בואי לאכול. אמא מתעקשת, שתוכלי איתנו.

עדי: הייתי מתה, שתכלי את זעמך על איזה קציצה מטפטפת ולא עלי. אבל אני עברתי עכשיו במטבח, והאוכל לא מוכן עדיין.

וורד: מה את מרימה כאן?

עדי: שום דבר.

ורד: אז למה עצרת?

עדי: הלכתי להרים נייר שנפל לי.

ורד: והנייר הזה הוא שום דבר?

עדי: שום דבר שנוגע לי.

ורד: אז תשאירי למי שזה נוגע לו.

עדי: איך אני אשיר? אני אזייף את המנגינה.

ורד: תשירי מנגינה לפי מנגינה של אהבה זולה.

עדי: או לא, זה לא יתאים.

ורד: אז יש לזה כמה קולות?

עדי: לא, לא, זה לקול אחד, בשבילך.

ורד: איך את יודעת, שזה בשבילי?

עדי: תשמעי את קולי. (שרה בקול נמוך מאוד)

ורד: (לוקחת את המכתב, שרה בקול גבוה) וואללה. (ממשיכה, עוצרת פתאום)

עדי: מה קרה?

ורד: חסר הקול האמצעי.

עדי: זה בלתי-אמצעי. בלי תיווך. ישר מאילן.

ורד: מספיק עם הקשקוש הזה. (קורעת את המכתב.) לכי, תסתלקי! (עדי מתכופפת) תעזבי את הניירות; היית רוצה להחזיק בהם, כדי להרגיז אותי, הה?

עדי: את עושה כאילו את לא רוצה, אבל בעצם את היית רוצה עוד מכתב, ש"ירגיז" אותך עוד יותר. (יוצאת)

ורד: לא; הייתי רוצה, שאותו מכתב ירגיז אותי! ידיים שנואות, מכתב אהבה אתן קורעות לגזרים? צרעות רצחניות, מוצצות את מתק הדבש ועוקצות למוות את הדבורה, שנַתַנו ?? הרצחתן וגם ירשתן? לכפרה אני מנשקת כל פיסת נייר. הביטי: "וורד שלי, טובה ואצילה" – איזה טובה! וכך, כדי להעניש אותַך, אני דורכת על שמך ברגל גסה. והנה, פה כתוב: "אילן, פצוע האהבה" – או מסכן! חַזי, כמו מיטה, יהיה לך משכן, עד שתבריא! היה פה עוד מקום, שהיה השם שלו. הנה, וגם פה, ופה, בואו כולם. שלא ייתפזרו, את כל המכתב אני רוצה, רק לא את שמי. שתיקח אותו הרוח, לים, לצוק הגבוה, ותפיל אותו משם היישר לתהום! הנה, פעמיים השם שלו: "אילן, אילן המסכן … לוורד המתוקה!" לא, את זה אני קורעת ; אבל בעצם, הוא סידר את זה כל-כך יפה, אני אשים אותם אחד על השני, עכשיו תתנשקו, מתחבקו, תריבו, תעשו, מה שבא לכם.

עדי: (נכנסת) ורד, בואי, האוכל מוכן.

ורד: טוב, נלך.

עדי: מה, ככה את עוזבת את הניירות שייספרו לכל העולם?

ורד: אם הם שווים בעינייך, אז תאספי אותם.

עדי: (בעדינות וברוך, אל הנייר) לא קיבלתם את זה יפה, שהפלתי אותכם מידי; אבל עכשיו אני אוספת אותכם, שלא תצטננו.

ורד: אני רואה, שפיתחת רגשות אליהם.

עדי: כן, כן, תגידי רק תמיד, מה שאת רואה, גם לי יש עיניים, גם אם את חושבת, שאני עיוורת.

ורד: טוב, טוב, נלך.

(יוצאות)

Jamie Ann Romero as Julia and Karyn Casl as Lucetta in the Colorado Shakespeare Festival

//