גאורג ביכנר: מות דנטון

פריז, 1794.

מערכה ראשונה: סוף מרץ. המהפכה איבדה מהשוונג הראשוני שלה. מנהיגה דנטון איבד את עצמו בהנאות היום-יום ובשנאת האדם. הוא ניצב מול רובספיאר הקשוח, שנלחם בחטא ככוח אנטי-מהפכני ורוצה להגן על המוסר דרך טרור. הוא מדבר בפירוש על טרור ופחד כאצמעי לגיטימי. הוא נעלב מדנטון ומפנה את נשקו המסוכן נגד המנהיג. הוא נתמך על-ידי סט. ז'וסט הפנאטי.

מערכה שניה: לשווא מאיצים חבריו של דנטון בו, לעזוב את פריז. הוא לא מאמין, שיעזו לגעת בו, והוא גם עייף מדי בשביל לברוח. עם אשתו ז'ולי הוא מדבר על ייסורי המפצון לגבי רציחות של ספטמבר שנתיים לפני כן. הוא מתמודד מול רובספייר. הוא לועג לו ("שוטר השמים"), והוא דורש ממנו להפסיק עם הטרור. במערכה זו שומעים גם את ביקורת האומנות של המחזאי כנגד מחזות, שלא משקפים את מציאות, אלא רק יוצרים משהו מלאכותי.

מערכה שלישית: רובספייר מצליח להביא למעצרו של דנטון, וזה עדיין לא עושה כלום ולא מדבר אל העם כנגד רובספייר. בכלא מדברים דנטון וחבריו על פילוסופיה ודת. אך הם אינם מצליחים להוכיח שאין אלוהים. רק כשזה כבר מאוחר מדי, וחבריו גם הם יושבים בכלא, הוא קורא להתנגדות.

מערכה רביעית: תחילת אפריל. הגייוטינה שמה סוף לחייו שלו ושל חבריו. אשתו ז'ולי מרעילה את עצמה.  

ביכנר השתמש במחזה בתמליל של נאומים היסטוריים של דנטון ורובספייר, ובמובן זה הוא נחשב למקדים של התיאטרון הדוקומנטרי. ביכנר תוקף הן את הבורגנות המובילה את המהפכה והן את פשוטי העם. את הבורגנות הוא תוקף על נישול העם  מהישגי המהפכה, תהליך שנשלם כמה חודשים אחרי סיום המחזה, כשגם רובספייר הודח על-ידי התרמידוריאנים, והחלה הנסיגה הסופית של המהפכה, עד לכיבוש השלטון על ידי נפוליאון.