מדאה

מאת: ז'אן אנוי     תרגום: אורי שני

דמויות:

מדאה

המינקת

קראון

יסון

הנער

השומר

המסך נפתח. מדאה והמינקת יושבות על הרצפה לפני עגלה. מרחוק מוזיקה וזימרה

בלתי-מזוהה. הן מאזינות.

מדאה: את שומעת?

המינקת: מה?

מדאה: האושר. הוא מסתובב.

המינקת: בעיירה שמה שרים. אני חושבת, שהם חוגגים היום.

מדאה: אני שונאת את החגים שלהם. אני שונאת את שמחתם.

המינקת: אנחנו זרות פה. [שקט]

אצלנו חוגגים תמיד ביוני. הנערות משלבות פרחים בשער, והנערים מכתימים את פניהם בדמם. השכם בבוקר, אחרי הקרבן הראשון, מתחילות תחרויות המלחמה. הם יפים, נערי קולכיס, כשהם נלחמים.

מדאה: שתקי.

המינקת: ואז, ביום, הם צדים את חיות הפרא. ובערב מבעירים לפני ארמונו של אביך מדורות גדולות. מדורות ענקיות, צהובות עם עשבים רייחניים. שכחת את ריח העשבים שלנו?

מדאה: שתקי. שתקי, אשה טובה –

המינקת: אה, אני זקנה, והדרך ארוכה מדי. למה עזבנו, מדאה, למה?

מדאה: עזבנו, כי אהבתי את יסון, כי למענו שדדתי את אבי ואת אחי רצחתי. שתקי, אשה, שתקי. לא טוב לומר את הדברים האלה שוב ושוב.

המינקת: היה לך ארמון עם חומות זהובות. ועכשיו? כמו שתי קבצניות אנחנו שוכבות לפני האש הזאת, שנכבה כל הזמן.

מדאה: שימי קצת עץ.

[המינקת קמה באנחנה ומתרחקת.]

מדאה: [קוראת פתאום] שמעי! [היא קמה] מישהו בא מהכביש.

המינקת: [מאזינה, אז] לא. זה היה הרוח.

[מדאה מתכרבלת. מרחוק שומעים שוב את הזימרה.]

המינקת: אל תחכי לו יותר, חתולה שלי. את סתם אוכלת את הלב. אם הם באמת חוגגים, אז הם בטח הזמינו אותו. הוא רוקד, יסון שלך, הוא רוקד עם הנערות שלהן. ואנחנו שנינו פה.

מדאה: [בשקט] שתקי, זקנה!

המינקת: אני שותקת.

[שקט. המינקת יושבת על ברכיה ועל כפות ידיה ונושפת לתוך האש. שומעים את המוזיקה.]

מדאה: [לפתע] הריחי!

המינקת: מה?

מדאה: עד הנה מגיע ריח האושר, אפילו שהמקום שנתנו לנו כל-כך רחוק מהעיירה. – הם פחדו, שנגנוב להם את התרנגולות בלילה. [היא קמה וקוראת] מה יש לכם לשיר ולרקוד? אני שרה? אני רוקדת?

המינקת: אלה, אלה בבית פה. הם סיימו את מלאכת היום. [שקט. היא חולמת] את זוכרת? בלובן בוהק עמד הארמון בסוף שדרת הברושים, כשהיינו חוזרות מהטיולים הארוכים שלנו. העבדים לקחו את סוסך, ואת שקעת בריפודים הרכים. ואז הייתי קוראת לנערות שלך, שהיו רוחצות אותך ומלבישות אותך. את היית בת המלך, שום דבר לא היה יקר מדי עבורך. מארגזים עמוקים הוצאנו את שמלותייך, ובזמן שמרחו אותך בשמן, את עמדת, שקטה וערומה, ובחרת.מדאה: שתקי, טובה, את טפשה. את חושבת, שאני מתגעגעת לארמון, לשמלות, לעבדים?

המינקת: לברוח! לברוח! כל הזמן לברוח! נרדפת, מוכה, שנואה, גולה, בלי בית.

מדאה: נרדפת, מוכה, שנואה, גולה, בלי בית, אבל לא לבד.

המינקת: ואותי, בגילי, את סוחבת איתך. לאן תשליכיני, כשאמות?

מדאה: אזרוק אותך באיזה חור בצד הדרך. אני אשכב לידך, זקנה. רק לא להיות לבד.

המינקת: הוא עוזב אותך, מדאה.

מדאה: [צועקת] לא! [עוצרת] שמעי!

המינקת: זה הרוח. או החג. הוא לא יבוא. גם לא הערב.

מדאה: איזה חג? איזה אושר, מריח עד הנה עם היין שלו והדגים שלו? אנשי קורינת, מה אתם צועקים ורוקדים? מה אתם כל-כך שמחים, שזה חונק לי את הגרון? מינקת, מינקת, אני מרגישה כאילו אני הרה. אני חשה אותו פחד ואותו כאב כמו אז, כשעזרת לי ללדת את ילדי. עזרי לי, מינקת! משהו זז בתוכי,כמו אז, משהו שאומר לא לשמחה שלהם, משהו, שאומר לא לאושר. [היא נאחזת ברעד בזקנה] זקנה, תסתמי לי את הפה באגרוף שלך, כשאני צועקת, תחזיקי אותי, כשאני משתוללת. אל תתני לי לסבול לבד … או, החזיקיני, מינקת, בכל כחך. החזיקיני, כמו באותו ערב, כשכמעט מתי בזמן הלידה. עוד הלילה אני צריכה ללדת משהו גדול ממני וחזק ממני. אינני יודעת, אם אני מספיק חזקה.

[נכנס נער במהירות ונעצר]

נער: את מדאה?

מדאה: [צועקת] כן! דבר. אני יודעת.

נער: יסון שולח אותי.

מדאה: הוא לא יחזור? הוא פצוע? מת?

נער: הוא מוסר, שניצלת.

מדאה: הוא לא יחזור?

נער: הוא אמר, שהוא יבוא. שתחכי.

מדאה: הוא לא יחזור? איפו הוא?

נער: אצל המלך. אצל קראון.

מדאה: אסרו אותו?

נער: לא.

מדאה: [מתפרצת] כן! כן! החגיגה היא לכבודו. דבר! אתה רואה, שאני יודעת. זה בגללו?

נער: כן. זה בגללו.

מדאה: אבל מה הוא עשה? דבר כבר. אתה רצת, כולך אדום. אתה רוצה לחזור. הם רוקדים, נכון?

נער: כן.

מדאה: והם שותים?

נער: שש חביות גדולות ניצבות לפני הארמון.

מדאה: ויש תחרויות, משחקי אש ורעש של כלי נשק. מהר, מהר, נער, תפקידך תם עוד רגע, ואתה יכול לחזור לחגיגה ולשמוח. מה זה משנה לך, מה שיש לך למסור לי. מה אתה פוחד מפני? שאני אחייך? הנה, אני מחייכת. חדשות טובות אתה מביא לי מן הסתם – אם הם רוקדים. מהר, נערי, ממילא אני כבר יודעת.

נער: הוא מתחתן עם קראוזה, בת קראון. מחר החתונה.

מדאה: תודה, נערי. לך ורקוד עם נערות קורינת. תרקוד כמה שאתה יכול. תרקוד כל הלילה. וכשתזדקן, זכור, שאתה הוא זה, שאמר למדאה.

נער: [מתקרב צעד] מה לומר לו?

מדאה: למי?

נער: ליסון.

מדאה: שאמרתי תודה.

[הנער יוצא]

מדאה: [צועקת פתאום] תודה, יסון! תודה, קראון! תודה, לילה! תודה, כולכם. כמה שזה היה פשוט. אני חופשיה …

מינקת: [מתקרבת] ציפור גאה שלי, נץ קטן שלי …

מדאה: עזביני, אשה. אינני זקוקה עוד לידיך. ילדי בא לבד לעולם. או, השנאה שלי! כמה את רעננה! את כה עדינה ורכה! וריחנית! יצור קטן, שחור, אין לי עוד אהבה בעולם הזה, רק את!

מינקת: בואי, מדאה …

מדאה: [עומדת זקופה, ידיה לחוצות לחזה] עזביני. אני רוצה לשמוע!

מינקת: אל תשימי לב למוזיקה שלהם! בואי!

מדאה: אני כבר לא שומעת את המוזיקה. אני שומעת רק את שנאתי… או, איזו מתיקות! ….. מה הוא עשה לי, מינקת, עם ידיו הגדולות, החמות? הוא רק בא לארמון אבי ושם אותן עלי. עברו עשר שנים, ועתה משחררות אותי ידיו של יסון! חזרתי לעצמי. האם חלמתי? זו אני, מדאה. כבר לא האשה, מסוחררת מריחו של איזה גבר, כבר לא הכלבה המכורבלת, הממתינה. בושה! בושה אינסופית! לחיי בוערות, מינקת.

כל היום חיכיתי לו, מוכנה לקבלו בתוכי. כנועה ציפיתי לבואו, בגופי הלוהט,

שהשתייך לו. לא יכולתי אלא לציית. הייתי מוכרחה לחייך ולהתגנדר, כדי למצוא חן בעיניו, כי הוא עזב אותי כל בוקר, נושא איתו את האני שלי. וכל ערב הייתי מאושרת, כשחזר והחזיר לי אותי. הייתי מוכרחה לתת לו את גיזת הזהב, כשהוא רצה אותה, לגלות לו את סודות אבי ולרצוח עבורו את אחי. הייתי מוכרחה לברוח איתו במנוסתו, והוא עמוס בפושעים ועני. עשיתי, מה שהייתי מוכרחה לעשות, והייתי יכולה גם לעשות יותר. את מבינה את כל זה, אשה טובה, כי גם את אהבת.

מינקת: כן, שועלה שלי.

מדאה: [מתפרצת] או, שמש, אם זה נכון, שאתה אבי, למה השחת אותי? למה הולדת אותי נקבה? למה השדיים האלה, החולשה הזאת, הפצע הפעור הזה בגופי? הילד מדאה – למה לא? הוא לא היה יכול להיות חזק, יפה? הוא היה יכול לקחת, כדי לעזוב, בטוח, שלם והחלטי. אה, אז הוא היה צריך לבוא, יסון, עם הידיים הגדולות, הנוראיות שלו, ולהעז לגעת בי! כל אחד משנינו היה שולף את סכינו – כן -, והחזק יותר היה הורג את השני והולך, חופשי. נקבה! נקבה! כלבה! כולך בשר מרפש ומצלע אחת של גבר, אינך אלא חתיכה של הגבר ! זונה!

מינקת: לא את! לא את, מדאה!

מדאה: אני כמו כל האחרות! רק עוד יותר פחדנית וטפשה מהאחרות. עשר שנים! הערב הן מסתיימות, יא מינקת, אני שוב מדאה. ככה זה טוב.

מינקת: הרגעי, מדאה.

מדאה: נרגעתי. אני רגועה לחלוטין. את שומעת, מינקת, כמה אני רגועה, כמה רגוע אני מדברת? אני מתה. אני הורגת בתוכי – ברוגע. אני חונקת.

מינקת: בואי. את מפחידה אותי. בואי נכנס.

מדאה: גם אני פוחדת.

מינקת: מה הם יעשו איתנו עכשיו?

מדאה: אל תשאלי את זה. מוטב, שתשאלי מה אנחנו נעשה איתם . גם אני פוחדת, אבל לא מהמוזיקה שלהם, מהצעקות שלהם, מהמלך העלוב שלהם או מהפקודות שלהם. אני פוחדת מעצמי. יאסון, אתה הרדמתי אותה, אבל עכשיו מתעוררת מדאה לחיים. שנאה! שנאה! את, גל גדול מנקה ומזכך, את רוחצת אותי, ואני נולדת מחדש.

מינקת: הם יגרשו אותנו, מדאה.

מדאה: אולי.

מינקת: לאן נלך?

מדאה: תמיד יש ארץ, בצד הזה או השני של החיים, שבה מדאה תהיה מלכה. או, ממלכת חושך שלי, את ניתנת לי חזרה.

מינקת: (נאנחת) אנחנו צריכות לארוז הכל בחזרה.

מדאה: אנחנו נארוז אחר כך.

מינקת: אחרי מה?

מדא: את שואלת?

מינקת: מה את רוצה לעשות, מדאה?

מדאה: את מה שעשיתי בשבילו, כשבגדתי באבי, כשרצחתי את אחי, כדי לברוח, את מה שעשיתי לפליאס הזקן, כשניסיתי להפוך את יאסון למלך על האי שלו, את מה שעשיתי עשר פעמים בשבילו, את זה אני רוצה לעשות סוף סוף בשביל עצמי!

מינקת: את מטורפת! את לא יכולה.

מדאה: מה אני לא יכולה, אשה? אני מדאה, בודדה, עזובה, לפני העגלה הזאת, בארץ זרה, מנודה, מגורשת, שנואה. ובכל זאת אני עוד יכולה הכל!

המוזיקה מרחוק מתחזקת. מדאה צועקת חזק יותר.

תשירו, תשירו מהר, את שירי החתונה שלכם. אפרו אותה מהר, את הכלה שלכם, שמחכה בארמון שלה. עד החתונה מחר עוד עובר המון זמן. אה, יאסון, אתה הרי מכיר אותי, אתה יודע, איזו בתולה לקחת לעצמך שם בקולכיס. אתה חשבת, שאני אתלונן, שאבכה? בדרך הדם והפשע נקשרתי אליך, רק בדרך הדם והפשע אני יכולה להנתק ממך.

מינקת: (מפצירה בה) שתקי, שתקי, אני מתחננת! קברי את המלים הקשות בתוך לבך, כבשי את שנאתך. סבלי. הם חזקים יותר מאתנו היום בערב.

מדאה: לשם מה, מינקת?

מינקת: את עוד תתנקמי באחד הימים, זאבה שלי, את תתנקמי. היום יבוא, שבו תגרמי להם את אותו הכאב. אבל כאן אין לנו שום כוח. אנחנו שתי זרות בתוך עגלה חורקת, שתי גנבות, שהילדים זורקים אבנים אחריהן. חכי עוד יום, חכי עוד שנה, אז תהי החזקה יותר.

מדאה: חזקה יותר מהערב? לעולם.

מינקת: מה את רוצה לבדך על האי העוין הזה? קולכיס רחוקה, ואפילו מקולכיס גרשו אותך. ויאסון עזב אותך. מה נשאר לך?

מדאה: אני עצמי.

מינקת: מסכנה! קראון הוא מלך, ואותנו סובלים פה רק, כי הוא רצה כך. אם רק יאמר מילה אחת, הם יבואו עם המקלות והסכינים והרגו אותנו.

מדאה: (שקטה) הם יהרגו אותנו. אבל מאוחר מדי.

מינקת: (משתטחת לרגלי מדאה) מדאה, אני זקנה, אני לא רוצה למות. אני באתי איתך, בשבילך עזבתי הכל. אבל תראי, העולם עדיין מלא בדברים יפים: קרני השמש על החוף; המרק החם בערב; המטבעות הקטנים ביד, ששייכם לנו; היין, שמחמם את הלב, לפני שנרדמים…

מדאה: (מרחיקה אותה בבוז ברגלה) סמרטוט! גם אני עוד רציתי לחיות אתמול! אבל עכשיו השאלה כבר לא לחיות או למות.

מינקת: (מחבקת את ברכיי מדאה) אני רוצה לחיות, מדאה!

מדאה: אני יודעת, כולכם רוצים לחיות. גם יאסון עוזב אותי, כי הוא רוצה לחיות.

מינקת: (פתאום זדונית) את לא אוהבת אותו יותר, מדאה. מזמן את כבר לא אוהבת אותו. בעגלה הזאת שום דבר לא מתחמק מהעין שלי. ערב אחד הוא אמר, שהוא רוצה לשים את שק הקש שלו בחוץ, כי חם לו מדי. ואת לא אמרת שום דבר נגד זה.  שמעתי, איך מתחת את הרגליים ואת הידים, נושמת לרווחה, כי שמחת לקבל את המיטה לעצמך. אשה רוצחת עבור גבר, כל עוד הוא לוקח אותה. אבל היא רוצחת בשביל אחד, שעוזב אותה בלילה במיטה.

מדאה: (תופסת אותה בצוואר ומושכת אותה למעלה) שימי לב, גברת מינקת. את יודעת יותר מדי. את מדברת יותר מדי. אני אומנם שתיתי את החלב שלך ובלעתי את בכיינות שלך. אבל מדאה לא גדלה מחלב, את זה את יודעת. עכשיו גמרנו עם המרק החם שלך, עם היין שלך ועם השמש על הבשר הרקוב שלך… תלכי לסירים שלך, אשה, למטאטא שלך, לכרוב שלך, עם כל האחרות מהגזע שלך. המשחק שאנחנו משחקים הוא לא בשביל שכמותכם. ואם תמותו בדרך, במקרה, מבלי לדעת למה, אז – חבל. לא יותר!

(היא הודפת אותה כאכזריות לרצפה. הזקנה צועקת)

מינקת: זהירות, מדאה, מישהו בא!

מדאה מסתובבת, קראון עומד לפניה, מלווה בשניים או שלושה גברים.

קראון: את מדאה?

מדאה: כן.

קראון: אני קראון, המלך של הכפר הזה.

מדאה: ערב טוב.

….

.

לקבלת המחזה כולו, נא לפנות אלי: mailto:abumidian@riseup.net