אביב גרמני 2017

אביב גרמני 2017

רשימה זו תהיה ארוכה קצת, וכל אחד יכול, כמובן, לפרוש מתי שבא לו, אבל המסע הזה הסתיים עם שיא מיוחד במינו, ולכן כדאי בכל זאת להמשיך (או לדלג) עד הסוף.

(לשם הגדלת הכתב, כמו בכל אתר אינטרנט, יש להקיש  CTRL +, לשם הקטנה CTRL -.)

המסע הזה לגרמניה היה שונה מכל הנסיעות שלי לגרמניה בשלושים השנים האחרונות. עד כה נסעתי לבד, לשם משימה מסויימת מאוד, והפעם נסעתי עם משפחתי (מיכל, מדין וחברתו נסטיה), וחוץ מהשיא בסוף, הנסיעה לא היתה משימתית. בפעם הראשונה הייתי תייר בגרמניה. תחושה מוזרה. מהסיבה הזו יהיו ברשימה זו גם עצות והמלצות תיירותיות. כמו כן, כיוון שנסעתי במסגרת משפחתית, זו תהיה רשימה הרבה יותר אישית, ובמובן זה גם חושפנית.

ועוד הערה, לפני שאתחיל: רשימותיי הקודמות על נסיעותיי לגרמניה נקראו "סתיו גרמני" (https://abumidian.wordpress.com/hebrew/maamarim/stavgermani2004/ ו-  https://abumidian.wordpress.com/2009/09/26/deutscherherbst2009/ ). המושג "סתיו גרמני" טעון פוליטית, לעומת זאת "אביב גרמני" הוא תמים, הוא פשוט אביב. אלא שהאביב שלנו בגרמניה היה קר ואף גשום בחלקו. ואני לא אוהב שקר לי, וזה לא היה אביבי בכלל במושגים שלי!

אז יצאנו לדרך, סקרנים ונרגשים, וכבר בצ'ק-אין בנתב"ג חיכתה לנו הפתעה לא נעימה. מסתבר שמשום מה אחד השמות היה כתוב בצורה שגויה, וחברת התעופה air-berlin אשכרה חייבה אותנו לקנות כרטיס טיסה חדש! ראו הוזהרתם!! זאת היתה התחלה מרגיזה מאוד. גם הנחיתה בברלין-טגל היתה מוזרה-משהו. עמד שם שוטר גרמני, שניתב את הבאים בצעקות רמות (בגרמנית…) את הנוסעים ימינה ושמאלה (ימינה לביקורת הדרכונים, שמאלה לטיסות המשך). לא צריך הרבה דמיון בשביל לנחש איזה אסוצייציות זה מעורר…

אבל כל זה, בעיניי, כלום לעומת עצם העובדה, שגם בשנת 2017 אנחנו עדיין נוחתים בשדה התעופה טגל, בזמן שקיים שדה תעופה בינלאומי חדש, משלם המיסים הגרמני הוציא עליו הון תועפות, והוא ממשיך לשלם עליו מיליון יורו ביום! מיליון יורו ביום! אבל הוא לא עובד, כי יש בו אלפי ליקויים, שצריך קודם כל לתקן. ולמה התאורה במקום עובדת, והרכבת נוסעת לשם ובחזרה, והמנקים מנקים שירותים שאף שאחד לא משתמש בהם? אתם לא תאמינו מה היתה התשובה הרשמית של הממונה: "אנחנו לא מוצאים את התקע."

אז אם הגרמנים היו מוכנים לציית לפירר במשך 12 שנה, אפשר להבין, למה הם אוכלים את הלוקש הזה.

המלון שלנו היה בשדרות אוטו-זור על שם ראש העיר הראשון של מערב-ברלין אחרי המלחמה (עוד אחזור אליו ואפרט), בחצי הדרך בין שדה התעופה לגן החיות במרכז העיר. יחסית לקרבה למרכז העיר זהו מלון זול, וככה הוא גם נראה. אני קם מוקדם מאוד בבוקר, כך גם בנסיעה הזו, וקודם כל קניתי לכולנו כרטיסי נסיעה לתחבורה הציבורית בברלין ל-72 שעות. זה השתלם לנו, כי התכוונו לראות משהו מהעיר. לא עשיתי את החשבון, אני לא אוהב לעשות חשבון, אבל אני חושב שניצלנו את הכרטיסים היטב.

בכלל: בניגוד לפעמים שאני נוסע לבד, היה לי ברור שהפעם הכסף ייזרום בקילוחים (מאיתנו והלאה, כמובן). זה היה מבחן קטן מאוד לסבלנות שלי ולסובלנות שלי. המבחן העיקרי היה בעניין הקצב. אני אוהב לנצל היטב את הכסף, אבל עוד יותר אני אוהב לנצל את הזמן. הזמן שלנו כאן, על גבי כדור הארץ הזה, קצוב, ולא כדאי לבזבז אותו. לא מחכה לנו שום דבר אחרי זה. הדבר היחידי שאני אוהב לבזבז עליו את הזמן, זו השינה. אבל גם בעניין הזה, עם כל שנה שאני מתקרב לקץ, אני מאבד גם את הסבלנות בשביל זה. אחרי כמה שעות אני קופץ מהמיטה ומוכרח לעשות משהו.

נדב גבלינגר מנהל בברלין עסק מצליח של סיורים בעברית: "המיטב של ברלין", "ברלין האלטרנטיבית", "ברלין היהודית", ועוד כמה. סיור כזה אורך בדרך כלל חמש שעות, מעשר בבוקר עד שלוש אחר הצהריים. אין צורך להירשם, נדב ועשרת המדריכים שלו יודעים, שתהיה להם עבודה בכל יום. כמות התיירים הישראליים המגיעים לברלין בכל שבוע היא עצומה. אני לא טיפוס של טיולים מאורגנים, בחיים לא עשיתי את זה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. והפעם זו היתה הפעם הראשונה, משתי סיבות: רצינו לתת לשני הצעירים שלנו איזה רושם ראשוני, כדי שנוכל אחר-כך לבחור מה אנחנו רוצים לעשות. וגם: נדב הוא בן-דוד שלי, מדרגה רביעית. לא ממש קרוב, ובחיים לא פגשתי אותו, אבל בכל זאת…

המדריכים הנחמדים הצליחו לשכנע אותנו לעשות קודם את "ברלין האלטרנטיבית", ולמחרת את "המיטב", כי למחרת אין "ברלין אלטרנטיבית", זה סיור שיוצא רק פעמיים בשבוע. "ברלין האלטרנטיבית" הוא סיור המתמקד בשלושה מוקדים בעיר: כיכר פוטסדם, רובע שונהפלד ורובע קרויצברג ופרידריכסהיין. לא אקלקל להן ואספר כאן את מה שאתם תקבלו מהם, אבל אני בהחלט מאוד – ולמרות שקשה לי עם טיולים מאורגנים – ממליץ על הסיור הזה! ואני אוסיף משהו אחד שלא תקבלו בסיור: נטע הסבירה לנו, שהמצב החוקי היה במשך ארבעים שנה יותר טוב עבור הומוסקסואליים במזרח גרמניה מאשר במערב גרמניה. רק אחרי האיחוד של שתי המדינות הגרמניות בוטל הסעיף האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים, שמזרח גרמניה כבר מזמן לא היה לו תקוף. אז שאלתי בן-דוד רחוק שלי, שגדל במזרח ברלין, וחי כבר שלושים שנה עם אותו בן-זוג: "הרי אתם ידעתם שהמצב החוקי במערב גרמניה הוא פחות טוב בשבילכם. ובכל זאת החלטתם, בשלב מסויים, שזה עדיף לכם, מאשר להמשיך לחיות במזרח גרמניה. למה?" והוא הסביר לי, שהכמיהה לחופש היתה כל-כך גדולה, שהם היו מוכנים לספוג את הסיכון שמצבם כזוג הומואים במערב יהיה פחות טוב. האירוניה של סיפור הבריחה של תומס וורנר היא, שהם עשו את הצעד האמיץ הזה, לאחר המון התלבטות, ואחרי שבועיים נפלה החומה, והם חזרו…

בערב חגגנו את ליל הסדר עם נדב ומשפחתו, ועם כמה מהמדריכים שעובדים איתו, עם הגדה מקוצרת. תודה על הכנסת האורחים, נדב ותמר!!! ולמחרת עשינו את "המיטב של ברלין", סיור שהתמקד ברובע Mitte, הלא הוא "האמצע", שבתקופת החלוקה היה שייך למזרח ברלין, וכלל, בין היתר, את "אי המוזיאונים". פתאום מצאתי את עצמי יושב במוזיאון, שחבר הילדות שלי רפי גרוס החל לנהל אותו שבוע לפני כן. מהעיתונות ידעתי שכניסתו לתפקיד לוותה בלא מעט רעש תקשורתי, כיוון שהמנהל שקדם לו, כשל, ותולים ברפי גרוס תקוות גדולות. הוא עצמו, דרך אגב, לא היה שם, אלא באתונה, אבל כבר סיפר לי, שהתפקיד החדש עושה לו כבר עכשיו כאב ראש, כי הוא אוהב את התערוכה הקבועה, ויהיה לו קשה להזיז שם דברים.

מול אי המוזיאונים עמד במשך 500 שנים ארמון המלוכה, עד שהוא נהרס במלחמת העולם השניה. במקומו הציבו הסטליניסטים הגרמנים הפרלמנט שלהם, שנקרא בפי העם Palazzo di prozzo. גם אותו פוצצו, אחרי האיחוד, ועכשיו בונים שם מחדש את ארמון המלוכה, שעלה למשלם המיסים כבר עכשיו חצי מיליארד יורו, ולא יודעים כמה כסף עוד יכניסו בו, עד שהוא יהיה גמור. פרויקט שמזכיר לי את מה שסיפרתי על שדה התעופה החדש. צריך לזכור שעיריית ברלין זו העיר עם החוב הגדול ביותר בעולם, יותר משישים מיליארד יורו, מחירי הדירות מטפסות לשמיים, אין כסף לרווחה, לתרבות, לשירותי בריאות. אה, והקואליציה ששולטת על ברלין ועל כל שערורייה הזו היא אדומה-ירוקה…

התחנה הלפני-אחרונה בסיור היה אנדרטת השואה. אני מוכרח להודות שזה לא עשה לי את זה. זו אומנם לא שערורייה בקנה מידה של שדה התעופה וארמון המלוכה, אבל עדיין אבסטרקטי מדי לטעמי ולא עשה לי רטט כלשהו בשום מקום בגוף. אולי אני פשוט קבור עמוק מדי בתוך הסיפור של השואה, בשביל שמשהו עוד יזיז לי משהו.

בחלק מהזמן היינו ארבעתנו יחד, בחלקו נפרדנו לשני זוגות, וזה היה טוב ככה. לא רחוק מהמלון, לכיוון ארמון שרלוטנבורג, אילו מובילה שדרת אוטו-זור, אכלנו, מיכל ואני, בזמן שהצעירים היו עסוקים במשהו אחר, פעמיים ארוחת ערב במסעדת "Wendel", אותה הקים טבח אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבישל לפני כן את הסעודות של הקיסר. הקירות מלאים בהמלצות של אנשים חשובים, שבאו לאכול שם, כמו איג'ן יונסקו ואחרים, ואני יכול רק להצטרף להמלצה!

ניסיתי פה לשאול איזה גיבור יווני, איך מגיעים ל-… אבל הוא היה עסוק בשיחה עם הבוס.

מיכל הסכימה לעשות איתי טיול לשונהברג, רובע שכבר היינו בו בסיור "האלטרנטיבי", אבל הפעם הדרמנו קצת וחיפשנו את הבית שבו גר יוליוס זרזון, אחיה של סבתא רבתה שלי. כך היא מתארת אותו: "היה יפה תואר כילד,  בעל עיניים כחולות ותלתלים כהים, כך שכולם הביטו בו ברחוב, אך מאוחר יותר כגבר הוא לא קיים את הבטחתו בעניין היופי. הוא לא גבה, והשמין. ולמרות זאת התלהבו שתי בנותיי תמיד ממנו, כי כיסיו היו תמיד מלאים שוקולד, וצהלה מילאה את חדר הילדים, כאשר הודיע דוד השוקולד על בואו. גם עבורנו הגדולים ביקורו היה תענוג ושמחה. טוב לבו ונועם הליכותיו ריגשו אותנו, המוזיקליות שלו הלהיבה אותנו. הוא ניגן כל דבר, כל אופרה, כל שיר, לפי שמיעה, בהקשה עדינה, רוך אין-סופי וטכניקה מדהימה, על אף שלא היו לו מעולם שיעורי פסנתר. ושמחנו תמיד לקרוא לעברו את השיר לבקשתנו, ולשמוע את כל השירים עם מעברים מוזיקליים. הוא מצא אשה יפהפיה, פרידה שמה, כמו אחותי הצעירה, וחי בנישואין מאושרים עם אשתו ואמה בברלין. ותמיד נעים לבקר אצלו ולראות את חייו המאושרים." בגללו סבתי היתה מכורה לשוקולד כל חייה. עוברת בי צמרמורת, כשאני חושב על זה, שגם אני ניגנתי על אותו פסנתר כנף כמוהו. האזור שבו הם התגוררו, הוא גם היום אזור מאוד נעים, שקט, אבל כל כמה צעדים הפתיעו אותנו שלטים מוזרים: "איסור עבודה לרופאים, רופאי שיניים, ורוקחים. 17.1.1939" – "ליהודים אסור לצאת מדירתם אחרי השעה 8 בערב (בקיץ ב-9). 1.9.1939" – "כל היהודים מחוייבים לעבודת כפייה. 4.3.1941" אבל השלט המזעזע ביותר, במובן מסויים עמד ממש ליד הבית שבו גרו יוליוס, פרידה ואמה. זהו ציטוט מתחילת שנת 1936, השנה שבה התקיימו המשחקים האולימפיים בברלין, ניצחון תעמולתי גדול עבור היטלר: "כדי למנוע רושם רע אצל המבקרים מחו"ל, רצוי להוריד שלטים עם תוכן קיצוני. מספיקים שלטים כמו 'יהודים לא רצויים כאן'. 29.1.1936"

אשתו היפהפיה של יוליוס היתה בת-דודה של זוזנה זור לבית פאוול, עיתונאית ופוליטיקאית, ואשתו של אוטו זור, על שמו נקראת השדרה שבו נמצא המלון שבו התאכסנו. זה לא עזר ליוליוס ולפרידה, כי אוטו וזוזנה נרדפו בעצמם על-ידי הנאצים. אומנם אוטו לא היה יהודי, אבל הוא היה בכיר במפלגה הסוציאל-דמוקראטית. בשנת 1942 נלקחו יוליוס, פרידה ואמה לטרזין, שם נפטרה מינה פאוול האם, ויליוס ופרידה נשלחו לאושוויץ ולא חזרו.

בימים האלה של הנסיעה קראתי את "פרויקט לזרוס" מאת אלקסנדר המון. פוגרום, גזענות, מלחמה, אומץ, פחדנות, שקרים, וגם הרבה הומור ואנושיות. כשהלכתי לסוכנות להשכרת רכב, ביום הרביעי, כבר הייתי בעמודים האחרונים. רק אחרי שאספתי את בני משפחתי, הבנתי, ששכחתי שם, אצל משכירי הרכב, את הספר. האם אי-פעם אדע איך נגמר המסע של גיבור הספר? המסע שלנו, בכל אופן, הוציא אותנו מברלין לעבר התחנה הבאה: המבורג. אחרי חצי שעה של נסיעה הפסיק הג'.פ.ס באוטו לעבוד. מסלול הנסיעה, שרשמתי לי, נשאר בתוך הספר, בברלין. איכשהו בכל זאת הגענו למלון בדרומה של המבורג, מחוץ לעיר, דבר שהיה אפשרי רק הודות להחלטה לשכור אוטו, והשילוב הזה העניק לנו מלון ברמה אחרת לגמרי, באותו מחיר כמעט. מלון "לאונרדו" שייך לרשת בינלאומית, ומסתבר שיש להם גם בארץ כחמישים מלונות. במקום כזה לא הייתי מאז שהייתי ילד, כשסבתא שלי, הגרמנייה-כל-כך, הייתה מזמינה אותנו לחופשת סקי. הגענו מספיק מוקדם בשביל עוד לעשות סיבוב בהמבורג. הדרך בחזרה למלון לקחה יותר משעה, כי בלי ג'.פ.ס זה היה סיוט. כשכבר כמעט הגענו, קנה בני היקר שיחיה וייזכה לגדולות ונצורות סים גרמני עם חמש דקות שיחה ושלושה גיגה-בייט גלישה, בתחנת דלק שכוחת-אל באחת בלילה. פילסנו את דרכינו ביתר הימים עם הנחיות בעברית צחה: "היצמד למסלול הימני…פנה ימינה" היה בזה כמעט משהו מחתרתי, לשמוע את העברית בעודנו נוסעים ברחבי גרמניה.

היום הראשון שלנו בהמבורג היה ב"יום שישי הטוב", שם משונה מאוד שהכרתי רק עכשיו לאור כתיבת הרשימה הזו. אפשר להאשים את היהודים בציניות מרושעת שהם קוראים ליום הזה, היום שמציין את צליבת המשיח של הנוצרים, בשם כזה. אבל זה בסך הכל תרגום מאנגלית. צריך לשאול את האנגלים. בגרמנית זהו "יום שישי העצוב". המבורג היתה כמעט ריקה. הלכנו לבית שבו גדלה סבתי (לשם הסבר מפורט, אני מפנה אל "סתיו גרמני 2009").

מיכל חושבת שגאורג הקדוש שמגן על הרוקחים, ושפסלו המוזהב ניצב ברוב הדר בחזית הבניין, הוא זה שהגן על הבית בזמן המתקפה שערך צ'רצ'יל בשנת 1943 על המבורג. הפעם גם הייתי אמיץ מספיק כדי לצלצל בפעמון. רציתי לראות, הפעם, את הבית מבפנים. כשמישהו ענה באינטרקום, הייתי מופתע ולא מוכן. לא באמת התכוננתי לסצנה הזו. אמרתי את שמי, ושאני בא מישראל, ושסבתא שלי גדלה בבית הזה, ושהייתי רוצה לראות אותו מבפנים. האיש אומנם לא קטע אותי, אבל אמר במשפט קצר, שהם באמצע ישיבה, ואני הייתי נבוך ואמרתי: "טוב, כן, סליחה. ברור." הוא בטח חשב לעצמו: לפני אלפיים שנה הם צלבו את ישו, ועכשיו הם באים עם הסיפורים שלהם!

אחרי שייט על גבי האגם במרכז העיר, האלסטר, ומנוחה קצרה, אכלנו ארוחת ערב עם האחיות זוזי וגיזלה, קרובות משפחה שלי, שעברו את השואה בחסות אביהם הלא-יהודי. המסעדה שבה אכלנו נמצאת על שפת נהר האלבה, הנהר הרביעי בגודלו של אירופה. המבורג נמצאת כמאה קילומטרים מהאוקיינוס האטלנטי, אבל גאות ושפל מגיעות דרך האלבה עד לנמל של המבורג. בזמן שישבנו במסעדה, ירד מפלס המים בכמעט שני מטרים.

למחרת שכחו תושבי המבורג מהצליבה של אמש וצבאו על החנויות כאילו אין מחר. גם בני משפחתי השתתפו בחגיגה, אני לא אוהב קניות, ולכן שקעתי לי בספר שבני נתן לי במתנה ליום ההולדת: סטלין הצעיר. מסתבר שסטלין היה ראש מאפיה קטנה כבר בגיל 10, וכל הפשעים הנוראים שלו תחילתם בילדותו. המחקר המקיף על ילדותו ונעוריו התאפשר רק בשנים האחרונות, לפני כן עדיין שמרו על הסודות האפלים האלה. עברו כבר יותר משבועיים, זה היה עוד לפני הנסיעה, בבית, בטבעון, ובכל זאת החלום הזה רודף אותי: דונלד טרמפ במסיבת עיתונאים. הוא ניצח בסיבוב שני ניצחון טכני, כי בדיעבד התברר שהמועמדת מולו בכלל לא יכולה, חוקית, להתמודד על המשרה. הוא זחוח. פתאום מהפינה הימנית של הפריים שומעים בחור צעיר שמשתלח ומקלל לעברו. טרמפ מפסיק את מסיבת העיתונאים ומורה להפסיק את השידור. (אבל המצלמה ממשיכה לצלם.) עכשיו הצעיר צועק לעברו של טרמפ, שהוא הולך לשכב עם אשתו. זה כנראה יותר מדי. טרמפ ניגש ומשסף את גרונו. תקריב של המצלמה על הסכין בגרונו של הבחור הצעיר. אני מתעורר. התמונה לא עוזבת אותי. אני יודע שאני אצליח להירדם שוב. אני מסתכל על השעון. איזה באסה! חצות וחצי! מה אני אעשה כדי למחוק את התמונה? דמיון ארור ששותל לי תמונות כאלה! אני הולך לפייסבוק, קורא כל מני דברים, כדי למחוק את התמונה, פוסט של אורלי נוי על המ' השישי של … לא עוזר שום דבר. מה אני אעשה? אני רוצה לישון! בלי חלומות!

כשיצאתי מאחת החנויות שם קבענו להיפגש, ציפצף המכשיר, והשומר ביקש ממני לחזור. הוא בדק את הספר שבידי, והסתבר שזה היה הוא שצפצף. הוא כמובן הבין מיד, שלא גנבתי ספר הכתוב בעברית בחנות לדברי חשמל, אבל בכל זאת התעניין בו. "באיזו שפה זה?" – "בעברית." – "זה דומה לשפה שלי." – "איזו שפה?" – "ארמית." הוא היה פליט סורי, מהמיעוט הסיריאני.

בערב הלכנו, מיכל ואני, לראות סרט בקולנוע קטן וחמוד ברובע גרינדל: "הכחשה". לפני הסרט שאלתי כמה צופים, האם יש קשר בין נושא הסרט לבין העובדה, שהקולנוע נמצא ברובע גרינדל. הם ענו לי: "לא, לא. זה פשוט Programmkino [בארץ אנחנו קוראים לזה "סינמטק"], והם מביאים סרטים טובים." אבל הם הבינו את השאלה שלי: גרינדל היה לפני מאה שנה שכונה עם רוב של יהודים. את מכחיש השואה המגעיל דייוויד אירווינג משחק השחקן, שבסרטי הרי פוטר מגלם את "זנב-תולע", שהופך את עצמו לעכברוש. זה היה ליהוק מוצלח, וה"Ghost" הזה (התפקיד הקודם שלו) צובע את משחקו ב"הכחשה", אלא שאין להעליב את העכברושים. דייוויג אירווינג, במציאות ובסרט, הוא הרבה יותר מגעיל ומסוכן מעכברוש. אבל הדרמה האמיתית בסרט היא לא ההתמודדות עם הנאצי העלוב הזה, אלא הקונפליקט הפנימי שקורע את דברה ליפשטדט, מגולמת על-ידי רייצ'ל וייס, שגם לה יש כמובן "Ghost" עשיר מאוד של אישה לוחמנית ואמיצה. עורכי הדין שלה דוחקים אותה לתפקיד סביל, והם אפילו לא רוצים לתת ניצולי שואה להעיד. שווה לראות! כל אחד ייגבש לעצמו את דעתו על החלטה זו של עורכי הדין.

ומסביב לזה היתה למיכל התמודדות מסוג אחר: אנחנו בלב המבורג, והקהל הוא גרמני. אני, משום מה, נתקלתי בכל שלושים השנים שאני מבקר בגרמניה לעתים תכופות, רק בגרמנים נחמדים, לפעמים אפילו נחמדים מדי. רק פעם אחת, בסתיו 2009, נתקלנו בשני שיכורים שפלטו איזו הערה אנטישמית מטופשת, וזה היה יותר מצחיק מאשר משהו אחר. אני כמובן מודע לזה, שיש הרבה גרמנים לא-נחמדים, ואני גם מודע לסיבה, למה אני לא פוגש אותם…

שני הימים האחרונים היו מראש מוקדשים לדודה סוניה. עכשיו אני צריך קצת להרחיב, וייסלחו לי אלה שכבר מכירים אותה. כל הנסיעה תוכננה כך, שנוכל להגיע בסופה ליום ההולדת המאה של סוניה. כפי שסיפר אחד האורחים במסיבת יום ההולדת, סוניה נולדה ב-17 באפריל 1917, ביום שבו פרסם לנין את "תזות האפריל" שלו. בלילה לפני כן, ב-16 באפריל, הגיע לנין בשעה 23.00 לפטרוגרד (או לנינגרד, או סקנט פרטרסבורג), אחרי שהגרמנים נתנו לו לעבור בשטחה, מתוך שיקול קר שהמהפכה שלו תיתן לגרמניה ייתרון במלחמה. הוריה של סוניה היו קומוניסטים בדם ובנשמה. הם נתנו לה את השם הרוסי סוניה מתוך התלהבות ממה שקרה באותם הימים ברוסיה. אמה של סוניה, היהודייה, היתה עוד יותר "דתית" בקומוניזם שלה מאשר בן-זוגה הלא-יהודי. האמא הזאת היתה בת-דודה של סבתא שלי, אבל לא הכרתי אותה מעולם, כי היא נפטרה חצי שנה לפני שנולדתי. את סוניה לעומת זאת אני מכיר מילדות. בניגוד להוריה שהתברגו בצמרת השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה, אחרי המלחמה, בחרה סוניה להתיישב במערב-גרמניה, בלונבורג, חצי שעה דרומית-מזרחית מהמברוג. סוניה היא פציפיסטית מושבעת, דוברת גרמנית, אנגלית, צרפתית, אספרנטו ועוד כמה שפות, היתה מורה ואחר-כך מורה לחינוך מיוחד, וגם נציגת הסוציאל-דמוקראטים במועצת עיריית לונהבורג, עד שהיא עזבה את המפלגה לפני 25 שנה בגלל התמיכה של המפלגה במלחמת קוסובו. לפני תשע שנים היא פרצה בבכי מר, שלא נתנו לה לבוא לארץ לבקר אותנו.

כשביקרנו אותה ביום ראשון, יום לפני יום ההולדת, חיכתה לי הפתעה: "ואדי מילח", בתרגום שלי לגרמנית, היה מונח אצלה על השולחן. זו היתה הפעם הראשונה שהחזקתי את הספר ביד. ספר שעבדתי עליו ארבע שנים, והנה, סוף-סוף, הוא בידי. כמובן שמיד בלטה הבעייתיות באיות השמות העבריים והערביים: ההוצאה לא הצליחה להחליט אם לאיית את השמות, כמו שעושים זאת האנגלים, או, מוטב, כמו שקוראים את זה הגרמנים. כשדוברי אנגלית קוראים Wadi, הם מבטאים את זה נכון, אבל כשגרמנים קוראים Wadi, הם מבטאים את זה עם ב' לא דגושה בתחילת המילה, כמו דוברי העברית, וזה שגוי כמובן. בגרמנית אין ס' בתחילת המילה, ולכן הגרמנים קוראים Sela ו-Salech -Sonja כמו: זלע, זאלח, זוניה. ועוד כהנה וכהנה עניינים שבין גרמנית לאנגלית המשתלטת גם על הכתיב. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, שאנשים ייקראו את הספר היפה והחשוב הזה!

למחרת, ביום שני, חג שני לחג הפסח והיום החשוב ביותר של חג הפסחא (ככה יצא השנה), ב-17.4.2017, חגגנו לסוניה היקרה יום הולדת מאה! קהל האורחים כלל הרבה יותר אנשים מאשר מניין שנותיה. בחלק הראשון היו "רק" המוזמנים שבאו מחוץ לעיר (ומחוץ לארץ: מישראל ומאנגליה), בחלק השני, אחרי הארוחה הדשנה והמעולה, הצטרפו "המקומיים". בפני הקהל הנאסף בירכתי את סוניה באלה המילים (בערך):

"סוניה היקרה! את היית ונשארת עבורי השראה, מבחינה אישית, מקצועית ופוליטית, ואין מילים לתאר כמה אני חייב לך. אתמול כשבאנו לבקר, הזכרת לנו, איך מדין היה אוהב את זה, שתזרקי אותו לבריכה הקטנה שהיתה לנו פעם. ואמרת: 'היום לא הייתי מסוגלת לכך.' מדין [פניתי לבני], אתה יכול בבקשה לקום? [מדין כיום הוא גבר, שלא כדאי לנסות להתקרב אליו בכוונות לא-טהורות. מה לעשות, הייתי ונשארתי במאי….] אבל אני לא יכול לברך אותך, מבלי לומר גם משהו פוליטי. לפני עשרה ימים ראיתי את הסרט על "לוחמים לשלום", סרט מצויין שאני ממליץ עליו בחום. הדבר שהעסיק אותי הכי הרבה, וממשיך להעסיק אותי, הוא משפט שאמר אחד הפלסטינים בדברו על זריקת האבנים באינתיפאדה הראשונה. משהו כמו: 'לא רצינו להרוג, רצינו לפרוק את השנאה.' והרי פריקת השנאה הזו, זה צורך, צורך ממשי. אני מכיר את זה. מה עושים עם זה, אם מחליטים להניח את הנשק? ואת, סוניה, עם אופטימיות האין-סופית שלך, את מראה לנו את הדרך. תודה!"

התביישתי קצת, כי שלוש או ארבע פעמים נאלצתי לעצור, מרוב שהדמעות חנקו את גרוני. אבל מיכל אמרה לי, שזה היה בסדר, וזה רק הוסיף. מה שלא אמרתי, הוא, שיום ה-17 באפריל הוא גם יום האסיר הפלסטיני, ובאותו יום שישנו שם וחגגנו את סוניה ואת דרכה הפוליטית המיליטנטית הלא-אלימה, פתחו מאות אסירים פלסטינים בשביתת רעב. זו אחת השיטות של המאבק הלא-אלים, ואני מלא כבוד כלפי אלה שבוחרים בדרך הזו. אבל הבטן שלי מתהפכת, קשה לי, והממשלה הזו אכזרית יותר מכל קודמיה, ולא אכפת להם שכולם ימותו, והחזירים האלה גם יודעים, שהם יכולים להרשות זאת לעצמם, כי דעת הקהל העולמית תתמוך בהם.

חגיגת יום ההולדת כללה סרט שהכין גאורג. לפני עשרים שנה קנתה סוניה יחד עם כמה אחרים בית גדול, והם חיו בבית הזה בתור קומונה רב-גילאית. סוניה כבר אז היתה "הסבתא", ומהקומונה נשארו כיום סוניה ומשפחה קטנה של גאורג וניקול, עם שני ילדיהם. מהביקורים שלי אצל סוניה נרקמו יחסי חברות קרובים עם גאורג ועם ניקול. הסרט היה עדין ונוגע ללב, ואחרי ההקרנה ראיתי שעיניו של גאורג היו אדומות.

מדין, סוניה ונסטיה

.

אנחנו פרשנו בשלב מסויים, אבל גאורג סיפר לי, שסוניה עוד ראתה חדשות בערב, אחרי חגיגות של שבע או שמונה שעות. ולמחרת היא הלכה שוב כרגיל ל"סדנת ההיסטוריה" של לונהברג, שם הם דואגים שההיסטוריה העגומה של שנות שלטון הנאצים לא תישכח.

ביום המימונה ניווט אותנו הוייז בבטחה – אל דרך ללא מוצא. מולנו היה שדה התעופה של המבורג. "הגעת ליעד", אמר הקול הנשי הנחמד. היינו יכולים לטפס על הגדר ולהגיע לשם ברגל, אבל היינו צריכים להחזיר את האוטו….

אורי שני, אפריל 2017