תנים וערבים

מאת: פרנץ קפקא

תרגום: אורי שני

.

חנינו בנווה מדבר. החברים ישנו. ערבי, גבוה ולבן, חלף על פניי. הוא חזר מטיפול בגמלים והלך לעבר מקום הלינה.

נשכבתי על הדשא. רציתי לישון. לא הצלחתי. יללת התנים במרחק. חזרתי לשבת. ומה שהיה כה רחוק, פתאום היה קרוב מאוד. ערב רב של תנים מסביבי. עיניים בורקות בזהב חלש ונכבות. גוף רזה הנע בחוקיות של צליפות שוט ובזריזות.

תן אחד התקרב מאחור, השתחל אלי מתחת לזרועי, צמוד אלי, כמבקש את חום גופי, ואז התייצב מולי ודיבר אלי, עין בעין:

"אני התן הזקן ביותר בכל האזור. הנני מאושר, שאוכל עוד בימיי לברך אותך כאן אצלנו. כבר כמעט ואיבדתי את התקווה, כי אנחנו מצפים לך הרבה מאוד זמן; אימי ציפתה לך ואימה שלה וכל האימהות עד לאם כל התנים. האמן לי!"

"זה מפתיע אותי", אמרתי ושכחתי להפיח אש בבול העץ ששכב לידי, כדי לגרש את התנים בעזרת העשן שייצא ממנו, "זה מפליא אותי לשמוע את זה. אני בא לכאן במקרה מהצפון הרחוק ונמצא במסע קצר. מה רצונכם, תנים?"

וכמו מעודדים על-ידי פנייתי זו, שהייתה אולי חברית מדי, הם התקרבו כולם למעגל קטן; כולם נשמו נשימות קצרות וקולניות.

"הנני יודעים", פתח הזקן. "שאתה בא מהצפון, מכאן נובעת תקוותנו. שם נמצאת התבונה, שאי-אפשר למצוא אותה כאן אצל הערבים. מהיהירות הקרה שלהם לא באה ולו שמץ של תבונה. הם הורגים חיות כדי לאכול אותם, ובנבלות הם לא נוגעים."

"אל תדבר בקול רם כל-כך", אמרתי, "ישנים כאן ערבים בקרבת מקום."

"אתה באמת זר", אמר התן, "אחרת היית יודע, שלא היה תן אחד מאז בריאת העולם שפחד מערבי. שנפחד מהם? לא מספיק העונש שיקבלנו, שנאלצים אנחנו לחיות בקרבם?"

"ייתכן, ייתכן", אמרתי, "לא התיימרתי לשפוט בעניינים שרחוקים ממני; נראה שמדובר בריב עתיק יומין; כנראה משהו בדם; ואולי ייסתיים רק בדם."

"הנך חכם מאוד", אמר התן הזקן; וכולם נשמו מהר עוד יותר; במאמץ ובלחץ, על אף שעמדו על עומדם; ריח מר נדף מפיותיהם, שניתן היה לעמוד בו רק בשיניים חשוקות. "אתה פיקח מאוד; מה שאתה אומר, תואם את תורתנו העתיקה. ניקח מהם את דמם ונסיים את הריב."

"או!", אמרתי בפראות גדולה יותר ממה שרציתי. "הם ייתנגדו; הם יירו בכם ללא קושי."

"אינך מבין", אמר, "כמו שבני-אדם אינם מבינים. כנראה שגם בצפון הרחוק חושבים כך בני-האדם. לא נהרוג אותם. אין מספיק מים ביאור כדי שניטהר מזה. הרי רק מלראות את צלמם אנו בורחים אל אוויר נקי יותר, למדבר, שהיא מולדתנו, בגלל זה."

וכל התנים מסביב, אליהם הצטרפו בינתיים רבים אחרים שבאו מרחוק, הרכינו ראשם אל בין רגליהם הקדמיות וניקו אותו עם הטלפיים; היה נדמה לי, שהם מנסים להסתיר איזו רתיעה, שהיתה כל-כך נוראה, שרציתי לברוח בקפיצה גבוהה מתוך המעגל שלהם.

"אז מה אתם מתכוונים לעשות?" שאלתי וניסיתי לקום; אך לא הצלחתי; שתי חיות צעירות אחזו בשיניהן מאחורי גבי במקטורן ובחולצה; נאלצתי להישאר במקומי. "הם מחזיקים את גלימתך", הסביר התן הזקן ברצינות רבה, "זו הבעת כבוד." "שיעזבו אותי!" קראתי, לזקן, לצעירים. "הם יעשו זאת כמובן", "אם תדרוש זאת. אבל זה ייקח קצת זמן, כי לפי הנוהג הם השקיעו את שיניהם עמוק בנגיסה והם צריכים להשתחרר מזה. בינתיים שמע-נא את בקשתנו." "התנהגותכם לא הועילה כל-כך לקשב שלי", אמרתי. "אל תנטור לנו על התנהגותנו הגולמנית", אמר ונעזר בפעם הראשונה בצליל המתבכיין הטבעי של קולו, "הננו חיות מסכנות, יש לנו רק לסתות; לשם כל דבר שברצוננו לעשות, אם טוב ואם רע, יש לנו רק זוג לסתות." "אז מה אתה רוצה?" שאלתי, מבלי להירגע בהרבה.

"אדוני", קרא הוא, וכל התנים יללו בקול גדול; מרחוק זה נשמע כמו מנגינה. "אדוני, עליך לסיים את הריב, שמפלח את העולם. כמו שאתה, כך בדיוק תיארו זקני השבט שלנו את זה שיבוא לשם כך. אנו זקוקים לשלום מפני הערבים; אוויר לנשום; שמבטינו, עד האופק, יהיה נקי מערבים; ללא בכי העגלים, אותו שוחטים הערבים; שימותו כל החיות בשקט ובשלווה; בשקט ובשלווה אנחנו רוצים למצוץ את דמן, אחרי שמתו, ולקרוע את הבשר מעצמותיהן. טוהר, רק טוהר אנחנו רוצים", – ועכשיו כולם בכו – "איך אתה יכול לסבול את זה, למען השם, אתה, לב אציל וקרביים מתוקים? זוהמה היא הלובן שלהם; זוהמה השחור שלהם; זוועה זקנם; צריך לירוק מגועל ממראה עיצוב עיניהם; ואם הרימו את זרועותיהם, או – גיהינום הוא מראה בתי שחיים. לכן, אדוני, לכן, אדון יקר מכל, בעזרת ידיך הכל-יכולות, שסף את גרונם בעזרת המספריים האלה!" ובתגובה לתנועת ראש חדה שלו התקרב תן אחר, שמספרי תפירה קטנים וחלודים היו תלויים על אחד הניבים שלו.

"סוף סוף המספריים, ועכשיו מספיק!" קרא המדריך הערבי של שיירתנו, שהתנגב לעברנו כנגד הרוח, והניף עכשיו את השוט האדיר שלו.

כולם ברחו במהרה, אך הם נשארו במרחק מה, צמודים זה לזה, כל החיות כל כך צפופות וקפואות, שזה נראה כמו מכשול צר, עם אורות רפאים שמעופפים סביבו.

"אם כך, אדוני, חווית גם את ההצגה הזו" אמר הערבי וצחק בעליזות, שרוסנה רק על-ידי המסורת של שבטו. "אם כך, אתה יודע מה רוצות החיות?" שאלתי. "ודאי, אדוני", אמר, "הרי זה ידוע מימים ימימה; מאז שיש ערבים, נודדים המספריים האלה במדבר וימשיכו לנדוד איתנו עד סוף הימים; לכל אירופאי הם מוצעים לביצוע המשימה הנשגבת; כל אירופאי הוא בדיוק זה ולא אחר, אותו גואל שלו הם חיכו מזה דורות. תקווה חסרת שחר מניעה את החיות האלה; כסילים, כסילים באמת. לכן אנחנו אוהבים אותם; הם הכלבים שלנו; יפים יותר מאלה שלכם. ראה, גמל אחד מת לנו בלילה, ציוויתי להביאו לכאן."

ארבעה סבלים באו והניחו את הנבלה. אך נגעה בקרקע, וכבר הרימו התנים את קולם ביללה רמה. כמו נמשכו על-ידי חבלים בלתי-נראים, ללא יכולת להתנגד, הם באו, בהיסוס, בטנם נוגעת בחול. הם שכחו את הערבים, את השנאה; הנוכחות המשתלטת של הנבלה המדיפה ריחות חזקים כישפה אותם. אחד מהם כבר ניתלה על צווארה ומצא בנגיסה הראשונה את העורק הראשי. כמו משאבה קטנה דוהרת, שחייבת לנסות לכבות שריפה עצומה, אך לא מסוגלת, כך התכווצו והתרפאו כל השרירים בגופו הצנום של התן. ומיד הגיעו כל האחרים ועסקו באותה המלאכה, ערימה אחת גדולה.

ניגש המדריך והצליף בהם הלוך ושוב. הם הרימה את ראשיהם; מסוממים, אך גם חסרי אונים; רואים לפניהם את הערבים; עכשיו הם חטפו את צליפות השוט על חוטמיהם; נסוגים בקפיצות ונעמדים במרחק מה. אך דם הגמל כבר ניגר בשלוליות, מהביל, גופתו היתה קרועה במקומות רבים. הם לא יכלו להתאפק; שוב הם התקרבו; שוב הרים המדריך את השוט; תפסתי בזרועו. "אתה צודק, אדוני", הוא אמר, "נשאיר להם לעסוק במלאכתם. גם הגיע הזמן להמשיך. ראית אותם. חיות נהדרות, הלא כן? וכמה שהם שונאים אותנו!"

 

 הסיפור "תנים וערבים" התפרסם לראשונה בשנת 1917, באותה שנה, שבה חלה בשחפת, שהכריעתו כעבור שבע שנים, בירחון "היהודי" שמוציאו לאור היה מרטין בובר. מפרשים שונים ניסו להסביר, שהתנים הם היהודים, והערבים הם העמים שבקרבם חיים היהודים. אחרים רואים בתנים התגלמות הציונים, והערבים הם הפלסטינים. שוב אחרים רואים בסיפור משל על מלחמת המעמדות. קפקא בעצמו סירב לפרש את הסיפור בעצמו. כך או כך, עוצמתו כה רבה, שהחלטתי שמגיע לו שאתרגם אותו מחדש.

//