שטפן היים: ראדק

מאת: שטפן היים

בגרמנית. בהוצאת btb , 1995, ISBN 3-442-72082-6

 .

אפשר לקרוא את הרומן הביוגרפי הזה כמו ספר בדיחות אחד גדול? לא. אי-אפשר, על אף שב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב משנת 1963 כתוב: " אמרו עליו על קארל ראדק, שההלצות החריפות ביותר, המתהלכות במלכות הבולשביקים, הוא אביהן."

הנה בדיחה: ראדק שומע בקונגרס האינטרנציונל הקומוניסטי מישהו אומר: "תודה לאל." הוא מעיר לו, שעכשיו יש לומר: "תודה לסטלין." שואל החבר: "וכשימות סטלין, מה אומרים אז?" ראדק: "אז אומרים: תודה לאל!"

נא לא לטעות: ראדק היה אחד ממחוללי המהפכה הבולשביקית הבולטים ביותר. תחילה הוא בלט כאיש הגות מרקסיסטי וחריף לשון וניתוח, שכתב בגרמנית, כמו "מדיניות החוץ של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית" (1909), "האימפריאליזם הגרמני ומעמד הפועלים" (1911), "דרכים ואמצעים במאבק באימפריאליזם" (1912) ועוד רבים אחרים, החל באמצע שנות העשרים בעיקר ברוסית, כמו האסופה "דיוקנות ונאומים" (1927).

שטפן היים אינו הראשון שניסה לשרטט ביוגרפיה של האיש רב-הפעלים ורב-הפנים הזה. הוא מזכיר בהקדשה את היינר קיפהרדט, "שגם הוא חקר את עקבות ראדק". הדמות הראשית של "ליקוי חמה" (1940) לארתור קסטלר מבוססת על ראדק; יורגן שטפן כתב עליו ביוגרפיה בשנת 1977, ויש גם אופרה עליו. כמו כן, היים היה מוכרח להניח, שקוראיו מכירים את התחנות ההיסטוריות העיקריות של המאה העשרים, שדרכן צעד ראדק, לרוב באופן פעיל, משפיע ומעצב: ועידת צימרוולד (1915), הקרון הסגור משוויץ לרוסיה (1917), הסכמי השלום של ברסט-ליטובסק (1918), המהפכה הגרמנית הכושלת (1919), ועוד ועוד עד למשפטי הראווה במוסקבה (1936-1938).

הרומן של היים מחולק לשמונה "ספרים" ומתחיל בהחלטת המפלגה הסוציאל-דמוקראטית הגרמנית (ה-SPD), בשנת 1912, להרחיק אותו משורותיה, כאשר ראדק היה בן 27 וכבר הגיע לפרסום ולתהילה רבים.

במהלך הרומן מתבררים כמה פרטים על ילדותו בלבוב (למברג בגרמנית) אשר בגליציה. בבית דיברו גרמנית, אבל לולק זובלזון התחיל את הקריירה הפוליטית שלו במפלגה הפולנית, לצד רוזה לוקסמבורג. לצדה הוא היה במהפכת 1905, ואיתה הוא גם נלחם באגף הימני של המפלגה הגרמנית (ה-SPD), אך היא לא מנעה את גירושו מהמפלגה.

הוא עבר לשווייץ ופרסם תחת השם פרבלום (Parabellum). השם גזור מ "Si vis pacem, para bellum" – "אם חפצת בשלום, הכן את המלחמה."), ובזמן שראדק כתב תחת השם הזה, הפרבלום היה אחד האקדחים הנפוצים ביותר. בשוויץ הוא התחבר עם לנין והפך לאחד מהמקורבים ביותר שלו.

לאורך השנים לקח על עצמו ראדק שמות שונים. השם ראדק, לדוגמא, בא ללולק הצעיר מרומן פולני מאת זרומסקי, ששמו של אחד הגיבורים הוא אנדריי ראדק.

היים עצמו, דרך אגב, גם היה יהודי. אביו היה דניאל פליג, ואמו אלזה פרימו.

כדי לקבל רושם על הרומן של שטפן היים, הנה כמה קטעים ממנו, מתורגמים:

אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בגלל הבגידה של המפלגות הסוציאליסטיות, בעיקר זו הגרמנית, ניסו סוציאליסטים מהאגף השמאלי להתאסף סביב פרוגרמה מאוחדת. הכינוס הראשון של נציגי הקבוצות האלה היה בצימרוולד, במקום חסוי באלפים השווייצרים.

בינתיים טרוצקי הגיע כנראה למסקנה, שראדק זכאי להשתתף בטיול הזה באותה מידה כמוהו. הוא גם מצא נושא חדש להתעניין בו: תכופות הוא הביט בכרכרה שלפניהם, שבה רכב לנין, יחד עם זינובייב, שהוציא מהסלסלה שלו בגט ממולא וחלק אותה עם מנהיג הקבוצה הבולשביקית.

"כשרואים את שניהם ככה", אמר טרוצקי, "לועסים סנדוויץ' וגומעים מים מינרליים, לא היית מאמין, שהם זוממים ממש ברגע זה להפיל את רוסיה, ואולי גם את גרמניה, אל תוך מלחמת אזרחים."

"ואתה, החבר טרוצקי, לא מתכוון לתמוך בכך?"

טרוצקי שתק. לבסוף אמר: "לא הבאתי סנדוויץ'."

הסוסים הגבירו את מאמציהם. הדרך הפכה תלולה, עברה גבעות מיוערות, שהפכו להרים גבוהים.

ראדק הבין את הגישה הצינית של טרוצקי, שהלמה לגישתו כל-כך. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, הוא המשיך לחפור: "אז מה הן תוכניותיך? כשאני מוסיף לטונות של דם שנשפכו מאז אוגוסט שעבר את אלה שעוד יישפכו בגלל המלחמה הזו, ומחשב מולם את הדם שתדרוש מלחמת אזרחים, שתשים קץ מיידי לכל הסבל הזה – מה שוקל יותר?"

"קץ מיידי", אמר טרוצקי, "מפיך לאוזנו של אלוהים."

"לאיזו פרקציה", שאל ראדק, "אתה מחשיב את אלוהים?"

"למה אנחנו היהודים", השיב טרוצקי באי-נחת, " בונים תמיד על בטחונות."  (עמ' 60)

ראדק היה אחד האדריכלים של הרכבת החתומה, באמצעותה הגיעה ההנהגה המהפכנית לרוסיה. אבל בשטוקהולם ציווה לנין על ראדק להישאר בשוודיה ולקדם את המהפכה מבחוץ. שם ניסה איש עסקים קומוניסט שכינויו היה פרבוס (Parvus , שמו האמיתי היה Israil Lasarewitsch Helphand) לשכנע אותו שהוא יוכל לעזור למהפכה.

"שר החוץ" של הבולשביקי בשטוקהולם. 1917. תחילת הספר השני:

"עבורי", אמר פרבוס, "יש רק דבר אחד, כבר שנים: רוסיה צריכה ליפול, הצאר, האצולה, הבנקאים. הרודנות הגדולה ביותר עלי אדמות: כל עוד קיימת רוסיה הישנה, ממשיך העולם הישן להתקיים. חייבים להשמיד את רוסיה, לחלק אותה לאותם חלקים, שסיפחה לעצמה, לפרק את המבנים שלה, את הצבא, את הפקידות. טבולה ראסה. טבולה ראסה!"

"עבורך זה השתלם גם מבחינה אחרת", אמר ראדק.

"ומה יש לך לטעון כנגד זה?" טען פרבוס. "איזה שר חוץ ייקבל אותך, החבר ראדק, איזה איש עסקים גדול יישא ויתן עם אחד עלוב כמוך, בגובה עיניים?"

"יישאו וייתנו איתנו!" פתאום חש ראדק גאווה פרולטרית אמיתית. "גם אם נופיע במכנסיים קרועות!"

"אבל עד אז?" שאל פרבוס. "עד שתוכל להרשות לעצמך מכנסיים קרועות? אני ניסיתי את זה, אז; כשלנין הדפיס את ה"איסקרה" הראשונה שלו בדירה העלובה שלי במינכן, לא היה לי אפילו זוג אחד של מכנסיים שלמות, והחיים היו עול כבד. אבל אז החלטתי, שאנסה את זה הפוך, כלומר מלמעלה למטה, ואחבר פוליטיקה עם עסקים, קודם בתורכיה ובבולגריה, אחרי זה בגרמניה, דנמרק, שוודיה ואיפה לא. למה שאני, עם המפתח ביד, אנעל לעצמי את הדלתות, שאני רוצה לפתוח? תאמין לי, ראדק, עם כסף עושים הכל טוב יותר, גם את המהפכה." (עמ' 112-113)

ראדק נסע למוסקבה, במיוחד כדי למסור ללנין אישית את הצעתו של פרבוס. לנין דחה את ההצעה על הסף.

"הספר השלישי" מספר את סיפור הסכם השלום בין רוסיה המהפכנית לגרמניה הקיסרית בברסט-ליטובסק. המשא ומתן התארך, כי הגרמנים חיכו שהרוסים ייכנעו וייתנו את השטחים שהגרמנים מבקשים, הרוסים חיכו, שהמהפכה תפרוץ גם בגרמניה. לשם כך עשה ראדק עבודת הסתה נמרצת ביותר בקרב האוגדות הגרמניות בחזית המזרחית, שאכן החלישה את המוטיבציה של החיילים הגרמניים. אך התרומה המשמעותית ביותר שלו היה ברעיון, שטרוצקי אחר-כך אימץ והציג אותו, כאילו היה שלו: "אנחנו לא משחקים את המשחק. לא חותמים על שום הסכם עם נציגי האצולה והבורגנות הגרמניות. פשוט הולכים הביתה. מפזרים את הצבא והולכים הביתה." אבל הגרמנים לא ישבו בחיבוק ידיים. הם החלו בכיבוש מזרחה, עד שהסובייטים, בהוראת לנין, התקפלו.

זה כמעט עלה ללנין בחייו, כי באוגוסט 1918 ניסתה פאניה קפלן להתנקש בחייו בגלל זה, והוא נפצע קשה מאוד.

ספר רביעי. ראדק מתכונן לנסיעה לגרמניה לקראת הקמת המפלגה הקומוניסטית שם. אשתו רוזה נותנת את ברכתה, הוא שקוע במחשבות על: איך הם יחצו את הגבול לגרמניה, כשעדיין אין יחסים דיפלומטיים וכו'.. ואז:

"אני בהריון", היא אמרה.

הוא בלע. "את בטוחה?" ברור שהיא היתה בטוחה, היא היתה רופאה. "אני אקח אותך עכשיו בזרועותיי" הוא קם, "ואנשק אותך ואנחנו נרקוד לאורך ולרוחב כל החדר. זה מה שעושים, לא?"

"תחזור לשבת", היא אמרה. "ראיתי היטב את הבהלה שלך, ואני מבינה. אבל אני רוצה את הילד הזה. כי הוא ממך, וכי זה יהיה אדם חדש קטן."

"הרי לא אמרתי, שאני לא רוצה אותו", הוא התנגד.

"אני יודעת מה אתה חושב", היא השיבה. "הרי אמרת את זה מספיק פעמים: בזמן הזה, זה לא זמן להביא ילדים לעולם. אז למען מי אתה עושה את המהפכה?…"

"נכון", הוא אמר וחש מבוכה. "כשאני חושב על מהפכה, אני חושב תמיד על האנושות, אבל את על אדם אחד, שאת מביאה לעולם. ואולי את אפילו צודקת בזה…"

"אל תדאג", היא אמרה. "אקח הכל על עצמי, את כל העול; אתה תהיה חופשי כמו האבן שעפה באוויר, נזרקת מההיסטוריה לכאן ולשם."

הוא אחז בידיה. "אם זו תהיה בת", הוא אמר, "קראי לה סופיה, על שם אמי."

היא השתחררה וליטפה את ראשו. "אח, לולק קטן שלי…" (עמ' 219)

והוא אכן נסע.

ברלין. ויכוח בין ראדק ורוזה לוקסמבורג על הטרור הבולשביקי.

"לטרור, רוזה, תמיד שני צדדים, וברוסיה, כפי שאת יודעת היטב, במיוחד: שלנו ושל האחרים. העובדה שאיליץ' חי עדיין, היא עניין של מילימטר וחצי. וכמה מאיתנו כבר נפלו דרך יריות מהמארב? מה את דורשת, בשם האנושיות שלך: שמכולם רק לנו יהיה אסור להתגונן?"

"דם", היא אמרה, "משאיר כתמים מכוערים."

"גם הדם שלך, רוזה, אילו היריות היו פוגעות בך."

"האם אנחנו חייבים", אמר פאול לוי, "לדבר דווקא על זה?"

"אולי כן", אמר יוגיכס.

ראדק, שגמר את סלט תפוחי האדמה שלו, הדליק סיגר שהשיג בכסף יקר מהשוער של המלון. "אנחנו בונים, בדיוק כמו רוזה, על המהפכה העולמית – אבל מה, אם היא מתמהמהת? אם אתם כאן, למרות התנאים הטובים ביותר, לא מצליחים לעשות את חלקכם הקטנטן? איך נשרוד שם במוסקבה את השנים, עד שתגיע ההזדמנות הבאה?"

"אבל כל האכזריות וכל חוסר הצדק!" שפתי לוקסמבורג התעוותו בגועל." אני פשוט לא מבינה, איך…"

"ואני אומר לך, רוזה", יוגיכס צחק פתאום, צחוק גס, "כשצריך, גם את יכולה להיות אכזרית ולא צודקת."

ראדק בלע, הסיגר לא עזר: את זה, מיוגיכס! וכמה הוא דאג, רק לפני רגע, לשלומה! (עמ' 243-244)

סוף הספר הרביעי. לוקסמבורג וליבקנכט נרצחו, אחרי זה גם יוגיכס. כעבור זמן קצר ראדק נעצר, כמובן שיש סכנה מוחשית לחייו. אבל בינתיים לא רוצחים אותו, כי ברגע המכריע הוא מצליח לשלוף שפן מהכובע: הוא שגריר של ברית המועצות החדשה. זה בלוף, אבל זה עובד.

בסצנה שלהלן הוא נחקר על-ידי אחד ושמו ציתן (Ziethen ), שכבר די התעייף מראדק.

"קיים, מר ראדק", ציתן נתן סימן לכותב הפרוטוקול. "חשד מבוסס, שעזרת לאדונים לדבור, ליבקנכט ואחרים בביצוע של שורה של פשעים כגון הפרת הסדר הציבורי, עבירה על חוק חומרי נפץ וכיוצא בזה, בקיצור בהכנה של הפיכה אלימה. היית רוצה להתבטא בנושא?"

"כן."

"בבקשה."

"הייתי רוצה לדעת", ביקש ראדק. "אם לתביעה הכללית הפרוסית אין שום דבר אחר נגדי חוץ מזה? אין לה הוכחות יעילות כדי להוכיח קנוניה שלי, כמו להוריד לחבר אברט את הראש המטומטם או להצית את הרייכסטאג? או שיש לתביעה הכללית אך ורק האמונה המיוחדת שלה, שבולשביק, ובנוסף גם רוסי, לא יכול אחרת מאשר להיות מעורב בכל הפשעים המופיעים בספר החוקים? האם המשטרה שלכם, שחפרה בחדר שלי ובכיסים שלי, לא מצאה שום דבר? לא פצצות, לא חומרי הסתה בכתב יד שלי?"

ציתן שתק.

"לא היה שם משהו מעניין עבורכם: העתק של מכתב, שבו המלצתי להימנע מכל פעולה פוליטית אלימה, למרות שהממשלה תורמת לכך מספיק פרובוקציות?"

"את זה", ציתן פנה לכותב הפרוטוקול, "תמחק."

"או שאתה רוצה לתבוע אותי על כך", חקר ראדק הלאה. "שהתחבאתי תחת שם מזוייף, כדי להימלט מגורלם של לוקסמבורג וליבקנכט?"

"אני מבקש מאוד", ציתן התעצבן, "גרמניה היא ארץ מתורבתת."

שהיה.

לבסוף ראדק, בשקט. "גם לזה דרושה עדיין הוכחה." (עמ' 286)

ספר חמישי. לנין חולה אנושות. אשתו קרופסקיה לצידו, כמובן. הוא מבקש לראות את ראדק. הפגישה קצרה, ולנין מגיע לעניין לאלתר.

"את המכתב, נדיה, המכתב, את יודעת – איזה – "

"אתה רוצה, שייקרא אותו?"

"כן. הזדרזי."

קרופסקיה נעלמת וחוזרת, עם תיקיית עור אדומה תחת זרועה, אותה פתחה בזהירות.

ראדק אוחז בדף המקופל עשוי נייר רשמי, איכות רגילה, בין אגודל לאצבע. חומר נפץ, הוא חושב, כך נראה היום חומר נפץ. "שאני באמת אקרא את זה, ולדימיר איליץ'?"

לנין עצם את עיניו. "אני מבקש את זה."

המכתב הכיל, את זה ראה ראדק מיד, שורה של תיאורו אופי, שנכתבו לכל הדעות לשימוש של קבוצה גדולה, נגיד הוועד המרכזי: תיאורי אופי ליורש אפשרי בתפקיד מנהיג המפלגה אחרי מותו הצפוי של מחזיק בתפקיד זה נכון לעכשיו. משהו דוחף אותו להניח את המכתב חזרה על המיטה בליווי התנצלות: לא תודה. יש סוג של מידע, שבמקום שיעזור ליודע במלחמת היומיום, מפילה אותו לתהום מלאת נחשים. אבל הסקרנות גברה על הדחף, וגם תחושת ערך עצמי, שלנין הגוסס בחר מתוך המעגל הפנימי דווקא אותו, כדי ליידע אותו בדבר צוואתו הפוליטית, כי זה מה שזה היה, כנראה.

בכל זאת הוא נבהל כשהוא קרא: "החבר סטלין קיבץ בידיו, על-ידי כך, שהתמנה למזכ"ל, כוח עצום, ואיני בטוח כלל, שיידע להשתמש בכוח זה תמיד בצורה מושכלת." וקצת אחרי זה, "סטלין חסר התחשבות, וגם אם דופי זה ביחסים בינינו הקומוניסטים נסבל, הוא נהיה לבלתי נסבל בחדר העבודה של המזכ"ל. לכן אני מציע לחברים למצוא דרך להרחיק את סטלין מעמדה זו…" (עמ' 330-331)

.

ספר שישי. ראדק מתחיל רומן, שיהפוך לניהול של חיים פרטיים כפולים במשך שנים: עם אשתו ובתו, אבל רוב הזמן עם לריסה רייסנר, צעירה ממנו בשבע שנים, נולדה בלובלין, מהפכנית ברוסיה מאז 1914. היא נסעה עם ראדק באוקטובר 1923, כדי לעזור לקומוניסטים הגרמניים בנסיון המהפכה שלהם. ברגע האחרון בוטלה ההתקוממות, באישורו של ראדק, אבל מנהיג הקומוניסטים המקומי של המבורג, טלמן (שמאוחר יותר היה למנהיג המפלגה) הנהיג בכל זאת התקוממות מקומית, שדוכאה בקיתונות של דם. רייסנר נסעה לשם וכתבה דו"ח שהיה לספר החשוב ביותר שלה.

לנין מת בינואר 1924. ועידת הקומינטרן באופרה הפרטית של הצאר, אחרי הכשלון בגרמניה. ראדק כבר אינו ציר רשמי בוועידה, אבל הוא שם, והנה גם טרוצקי מופיע, ואחריו עוד מישהו.

כבר כניסתו היתה דרמטית מספיק. האם חיפש את טרוצקי באולם הכניסה או הוא אותו, בכל אופן נפגשו שם, ואחרי כמה מילות ברכה סימן לו טרוצקי במחוות חדות, שייתלווה אליו. מה שעשה; ואיך שנכנס לאולם התיאטרון, הוא זיהה, באחד התאים המפוארים, מאחורי וילון של משי אדום, את החבר סטלין, שהחליט כנראה, לתת לוועידה על-ידי נוכחותו את הכיוון הנכון; ובצילו של סטלין, לבוש במדים מעוטרים ומקושטים כמו לב דוידוביץ', רק שזה נראה עליו מגוחך, וורושילוב, איש סודו של סטלין בצבא האדום ויורשו המיועד של טרוצקי.

וורושילוב ליהג: "אה, הנה בא האריה (לב בא מ-Löw בידיש = אריה), כולל הזנב שלו!"

עד כדי כך! דגנרט כמו וורושילוב היה רשאי למתוח בדיחות עליו בפני אנשים, שהכירו אותו כחבר בר-דעת ופיקח – וכל זה בפני לריסה – , וזעם אחז בו, והנעמד לפני טרוצקי וקרא: "עדיף בזנב של האריה מאשר בחור התחת של סטלין!" (עמ' 382-383)

כוכבו של ראדק מתחיל לדעוך. סטלין ממנה אותו לרקטור אוניברסיטת סון יאט-סן החדשה, שתעסוק בסין. ראדק חושב, (ואולי חשב כך גם סטלין), שזוהי בערך הפינה המרוחקת חסרת המשמעות ביותר, שלב אחד לפני גירוש לסיביר, אבל במהרה מסתבר, שההתפתחויות הפוליטיות בסין בשנים 1925 ובעיקר 1926 מקבלות משמעות עבור כל זירת התרחשות קומוניסטית בעולם, בוודאי ובוודאי במוסקבה.

ראדק כותב לסטלין, כדי להזהיר אותו מפני צ'יאנג קאי שק, ובאופן מפתיע זה בא לביקור פתע באוניברסיטה של ראדק.

פתאום נפתחה הדלת וסטלין הופיע, בראש פמליה קטנה, בהם החבר מולוטוב. סטלין עמד והביט סביבו; אז נעצר מבטו על חבורה, בה נמצאו ראדק ולריסה; משם הוא שמע צחוק רם.

ראדק הרים את ראשו. הפרוטוקול, הוא חשב, הפרוטוקול דרש, שייצא מהחבורה ושיימהר, יחד עם לריסה, לברך את החוזיאין, אבל עוד לפני שהספיק להחליט על כך, כבר היה סטלין אצל שניהם, נעמד לפני לריסה, קד טיפ-טיפה ואמר: "החברה רייסנר, אני מניח? שמעתי עליך."

"רק טובות, אני מקווה, יוסיף ויסריונוביץ'."

"קר טובות." ואל ראדק, לא ברור, האם זו היתה שאלה או לא: "לא הפרעתי. שמעתי שצחקתם. על מה, אם אפשר לדעת?"

"דיווחתי לחברים הצעירים, איך זה קרה, שנהיתי רקטור האוניברסיטה הסינית."

"וזה כל-כך הצחיק את החברים הצעירים?"

ראדק גיחך. "כשאחד, שעוד לפני רגע ישב גבוה על הסוס, פתאום נופל – זה די מצחיק, לא, חבר סטלין?"

פניו של סטלין התקדרו. "יש כאלה, קארל ברנהרדוביץ'", הוא ענה בחדות, "שיושבים טוב יותר באוכף מאשר אחרים."

לעזאזל, חשב ראדק, האם הוא חייב לייחס לעצמו כל סרקזם? בכל אופן נשפך השמן עכשיו, כמו שאומרים, למדורה. ואמר: "כשצריך ליפול, עדיף שייפול ברכות, לא? תיארנו לעצמנו, כשצחקנו כך, שאפשר אולי להקים גם אוניברסיטה יהודית, על שם המלך דוד, ואתה, יוסיף ויסריונוביץ', תהיה הרקטור…"

לריסה נבהלה. סטלין חידד את מבטו לעבר ראדק.

"אבל למה יהודית?" שאל מולוטוב בתמימות." החבר סטלין הרי לא יהודי בכלל."

ראדק הצביע על עצמו." ואני – סיני?" וידע, שבאותו רגע פגה כל תקווה, שתשתנה המדיניות הסינית של מוסקבה.  (עמ' 398-399)

מיד אחרי זה, טרוצקי מגיע אל ראדק. הוא מתאר לו, איך הטרויקה סטלין-זינובייב-קמנב מתפרקת ושזינובייב וקמנב אפילו פנו אליו, לטרוצקי.

"ואתה מבקש את עצתי?"

"יותר מזה, קארל ברנרדוביץ' – את תמיכתך."

ראדק היסס. אחרי זה הוא הוריד את המשקפיים מהאף וניקה את העדשות. "כמה גדולה היא, תאמר לי בבקשה, לב דודידוביץ', כמה גדולה היא השפעתו של מנהל בית ספר?"

"אתה לא מדבר ברצינות."

"כן, כן. אני חושב, שכרגע עדיפה לי הסתגרות על פני הופעות פומביות גדולות. אבל לך אני אומר: שניהם, סטלין כמו זינובייב, מחפשים עכשיו אחר שותפים; נצל את ההזדמנות ותיגש לסטלין עם הצעה – הוא יהיה מוכן לפשרות."

מצד ימין היה ספסל מעץ, מקום לשניים. טרוצקי התיישב. "וממך", הוא שאל, "קיבל סטלין הצעה?"

ראדק התיישב לידו. "לא הצעה כללית. אני מחליט ממקרה למקרה."

"ידעתי תמיד", טרוצקי עיקם את אפו, "שיש לך צד אופורטוניסטי, ראדק; אבל האם מה שאתה מרשה לעצמך עכשיו, לא קצת יותר מדי?"

"אולי יש לי פשוט יצר הישרדות יותר מפותח ממך."

"אפשר לנסח את זה גם ככה", ענה טרוצקי מתוח.

"אתה מעדיף שייתמרנו אותך לגמרי החוצה, ידידי, ואז אתה גומר איפה שהוא  רחוק בתורכיה?"

"למה תורכיה?"

"או סין. או במקום אחר."

עכשיו טרוצקי באמת התעצבן. "אנחנו נילחם", הוא הצהיר.

"לזה היו הזדמנויות טובות יותר, לב דוידובויץ', והחמצת אותן. חוץ מזה צריך לדרג עדיפויות. עכשיו תורו של זינובייב ליפול." (עמ' 400-401)

הפעם סטלין מגיע לאוניברסיטה, אחרי שראדק יצא בגלוי, בפני הסטודנטים, נגד ההפיכה של צ'יאנג קאי שק והטבח שזה ערך בין חברי המפלגה, ובמובן זה: נגד המדיניות של סטלין.

הוא יודע שהוא הסתכן יותר מדי, אבל במקום לערוף את ראשו, סטלין בא לדבר אל הסטודנטים. לפני זה סטלין וראדק נפגשים במשרד הרקטור.

"ואיך זה יתנהל?" שאל ראדק.

סטלין כנראה חשב, שהשאלה לא במקומה. "אתה תציג אותי. אחרי זה אני מצפה למחיאות כפיים. אחרי זה אני מדבר."

"ואחרי זה?"

"מה אחרי זה?"

"אין תגובה? אין שאלות?"

"מי יגיב? מי יישאל? אתה? הסטודנטים?"

"למשל."

סטלין הרטיב את שפתותיו מתחת לשפם העבות. "כבר הציעו לי, החבר ראדק, לשנות את מעמדך: מרקטור ללקטור."

ראדק ידע, שסטלין ציפה לפרצוף המום, תחינות לחנינה וכיוצא בזה. אבל הוא לא העניק את התענוג הזה, והגיב במקום זה: "זה לא מבהיל אותי, יוסיף ויסאריוביץ': הסינים מילא לא מכירים את ההבדל בין רי'ש ללמ'ד."

סטלין בהה בו, לקח קצת זמן, עד שהו הבין. אחרי זה מצחו האדימה. הוא קם ואמר: "נלך." (עמ' 419)

אחרי גל הטיהורים הראשון מוצא עצמו ראדק בחור נידח אי-שם בסיביר. רע לו שם, מאוד. בנסיבות לא ברורות מוחזרים הגולים, חוץ מאשר טרוצקי, שמוצא את עצמו מחוץ לגבולות ממלכת סטלין.

ראדק חזר מהגלות בסיביר. סטלין מבקש לראותו. בשלהי הפגישה:

נראה, שסטלין חשב. "אתה בחור פיקח, קארל ברנרדוביץ'", אמר לבסוף, "אבל בפעם הזאת אני רוצה להאמין לך – חוץ מזה כדאי לך להתנהג באופן מושכל. אתה תכתוב שוב עבור ה"איזבסטיה". אבל אני מבקש דבר אחד: את הבדיחות, שאיתן הצחקת את כל מוסקבה, תשאיר בחוץ, לפחות מה שקשור אלי. מובן?"

ראדק הרכין ראשו.

"בכל זאת", הוסיף כהערת שוליים, "אני מנהיג המהפכה העולמית."

ראדק ידע: התשובה שהוא ייתן עכשיו לאיש, תהיה טעות, שאי-אפשר יהיה לתקן אותה, אבל היא נבעה מעומקי נשמתו היהודית, כמו הלהבה בסנה הבוער של משה, ואי-אפשר לדכא אותה: "הבדיחה הזאת, יוסיף ויסריונוביץ', היא שלך." (עמ' 469)

כן, הוא היה ליצן, הראדק הזה. אבל ממש במשפט הבא מתחילה פרשת בליומקין ואיתה הקרע הסופי עם טרוצקי. האם יכול היה להתנהג אחרת בפרשה זו? הסופר מציג את המצב כך, שלא הייתה לו ברירה, אלא להסגיר את בליומקין. מה שברור הוא, שמעכשיו גורלו נגזר. אך ראדק לא מסוגל לחיות מבלי להשפיע המהלכים, וכאן בא הפרק האחרון, המדהים ביותר של חייו, תעלומה לא פתורה, שגם הסופר לא הצליח ממש לפתור: משפטי הראווה של מוסקבה, והמשפט שלו, השני, בינואר 1937, בבימויו שלו עצמו. כן, כן: הוא עצמו כתב את התסריט לכל התפקידים: כל הנאשמים, התובע הכללי וישינסקי, העדים, כולם אמרו את הטקסט, שראדק כתב. סטלין הסכים למחזה שהוגש, ורק ראדק עצמו סטה מדי פעם מהניסוח המדויק.

הסטיה המפורסמת ביותר קשורה למרשל טוכטשבסקי: מבלי שסוכם על כך לפני כן הפליל ראדק את המרשל, שהיה גיבור מלחמת רוסיה-פולין, והפך לאחד מחמשת המרשלים (המשרה הגבוהה ביותר) של הצבא האדום. סטלין שנא אותו עוד אז, בשנת 1920, כי טוכטשבסקי עמד לנצח ניצחון מזהיר ומבריק. סטלין שכנע את בודג'ני לצעוד מזרחה ולא צפונה, כפי שציווה טוכטשבסקי. התוצאה היתה מפלה איומה לטוכטשבסקי בוורשה ונצחון פולני-צרפתי, שכינויו מאז "הנס על הוויסלה". טרוצקי רצה להעמיד את סטלין בפני משפט צבאי, אבל לבסוף הסתפק בנזיפה חמורה. אבל טוכטשבסקי לא סלח לסטלין מעולם.

ועכשיו מפליל ראדק דווקא אותו. למה?

משפטי מוסקבה הצליחו להסתיר את העובדה, שבמשך כמה חודשים נעצרו קרוב לשני מיליון בני-אדם, יותר מ-700.000 נרצחו, כמעט מיליון ושלוש מאות אלפים הוגלו למחנות בסיביר. בעקבות הפללתו של טוכטשבסקי, שלא היתה בתסריט, שסטלין אישר מבעוד מועד, נרצחו 35.000 קצינים של הצבא אדום, כמעט מחצית ממצבת הקצינים, מה שגרם ליתרון עצום של הוורמאכט על הצבא האדום בשנים הראשונות של המלחמה לאחר מכן.

למה שיחק ראדק את המשחק הזה?

היים לא מצליח כל-כך להסביר את התופעה, עד כדי כך שאת פרשת טוכטבסקי הוא פשוט לא מזכיר!

הוא כן מזכיר את הסופר הגרמני ליון פויכטוונגר, שישב בקהל. שוב הוא סומך על כך, שהקורא יודע, שראדק הצליח להטל אפילו בסופר המבריק הזה, ידידו של ברכט, ופויכטוונגר חזר ממוסקבה עם שיר הלל לברה"מ על שפתיו. ממנו לקח היים את תאור השניות האחרונות של המשפט:

הוא הרים את ידו לברכת שלום, משך קצת בכתפיו, ונפנף לעבר חבריו, הנידונים למוות, החברים שלו, וחייך. כן, הוא חייך.

אצל היים זה כך:

בדלת הוא הסתובב, השתחרר מאחיזתו של האיש וחיפש עוד פעם מבטו מוכר באולם – של פיאטקוב או של מישהו אחר, איתו בילה בימים האחרונים. ואז הוא הרים את ידו מעט, רמז לברכת שלום, משך בכתפיו במידה כמעט לא נראית, וחייך.

היו שאמרו, שחיוכו היה אירוני. אבל לאמיתו של דבר הוא היה מלא עצב. (עמ' 569)

פויכטוונגר כתב על המשפט: "אם המשפט הזה היה מבויים, אז אני לא יודע מהי אמת?" האם יכול להיות, שזו היתה מטרתו של ראדק: אם כבר הצגה, אז שתהיה משכנעת, כי אם אין לי ברירה אלא להשתתף בזה, זה צריך להיות מקצועי!! אצל היים יש רמז לכיוון פרשנות כזה. אבל האם פרשנות כזו אנושית?

הסבר אחר נותנת כריסטיאנה ריימן, נציגה של ה-LINKE (מפלגת השמאל) מברלין, בספרה על כשלון האינטלקטואלים שנפלו בפח של משפטי הראווה במוסקבה: "עינויים מספיקים. הם באמת מספיקים. ובכל זאת תוספת. עוד יותר יעילים מאשר עינויים של מתנגדים לקומוניזם, שמענים קומוניסטים, הם עינויים של קומוניסטים, שמענים את חבריהם."

ובמקום אחר היא עורכת השוואה היסטורית, שממחישה את העניין בצורה מעניינת:

"במשפטי המכשפות ההחלטה נפלה, לבסוף, אחרי עינויים וחקירות, בדיקת המכשפות. האשה נזרקה למים. במקרה שהיא צפה, היא היתה מכשפה ונשרפה, ואם היא טבעה, היא לא היתה מכשפה והתקבלה לאחר מותה בקהילת המאמינים."

במלים אחרות: היו לנאשמים שתי ברירות: למות כבוגדים או למות כמתחרטים.

אבל פויכטוונגר כותב, בספרון שלו על הנסיעה שלו למוסקבה, בשנת 1937: "מאות של מהפכנים מצהירים לפני בתי המשפט של היטלר: 'כן, אני עשיתי את זה, אתם יכולים להרוג אותי, אבל אני גאה במה שעשיתי.' לכן צודקים אלה ששואלים: 'למה אף אחד מהטרוצקיסטים האלה לא דיבר כך? למה אף אחד מהטרוצקיסטים לא אמר: כן, המדינה הסטליניסטית שלכם פושעת. טרוצקי צודק. מה שעשיתי, היה טוב. תהרגו אותי, אבל אני עומד מאחורי זה.' יש לכך תשובה פשוטה."

אבל התשובה, שנותן פויכטוונגר לא יכולה כמובן לשכנע אותנו, כי פויכטוונגר, כמו חלק גדול מהאינטלקטואלים סונוור. התשובה של שטפן היים היא תמהיל של כמה גורמים, אחד מהם הוא ההסגרה של ראדק את בליומקין, שלא איפשרה לא את הדרך חזרה אל טרוצקי.

אבל כמה שלא חופרים בזה, אי-אפשר להבין!

אפשר לטעון כנגד הספר טענה נוספת: שטפן היים לא מספיק מרוחק. לעתים יש תחושה, שהיים כותב אוטוביוגרפיה. אין ספק: יש קווים מקבילים בביוגרפיות של שני האישים, והצורה, שבה הוא מתאר מהלכים מסויימים, מזכירים במובן מסויים את הדמות של איתן האזרחי, הדמות הראשית ב"דו'ח מלך דוד", רומן אחר של היים, שיצא לאור מחדש בעברית בשנה שעברה (2008), וטוב שכך. גם איתן האזרחי הוא אינטלקטואל חד לשון, בדיקטטורה מאיימת, בדיוק כמו שטפן היים, מאז שחזר לגרמניה אחרי המלחמה והחליט להתיישב במדינה המזרחית, ובדיוק כמו ראדק בערוב ימיו. ההבדל הגדול בין איתן האזרחי ושטפן היים לבין ראדק, הוא שהאחרון היה אחד האנשים שעיצבו את המאה העשרים במו ידיו.

מעניין במיוחד לשמוע את פריימוט דובה (Freimut Duve) מה-SPD, אותה מפלגה שגירשה את ראדק לפני כמעט מאה שנים משורותיה, בטענות מגוחכות. הוא מצר על "הבוז לפרלמנט" שמשתקף דרך הספר. אם זה קיים, זה ללא ספק תוצאה של הבוז למהפכה שהמפלגה הזו הפגינה מאז תחילת המאה העשרים. ולמרות הבוז הזה ישב דובה בפרלמנט הגרמני בשנת 1994, זמן קצר לפני שיצא הספר, ושטפן היים נבחר לפרלמנט בקולות הבוחרים של פרנצלאורברג במזרח-ברלין ונשא את נאום הפתיחה כזקן הפרלמנטרים. נציגי ה-CDU\CSU  סירבו למחוא לו כפיים בסוף הנאום.

בזה הצליח ראדק יותר: גם במשפט, שחתם את גורלו, ובגללו נרצח, במשפט שהוא ביים בעצמו, כולם מחאו כפיים.

היים, דרך אגב, נפטר בשנת 2001 בים המלח בעת ביקור בארץ לרגל כנס ספרותי בנושא היינריך היינה. אם החליטו להוציא את "דו'ח מלך דוד" שלו פעם נוספת, אז אולי גם כדאי לתרגם את הספר הזה.

לסיום עוד בדיחה: שלושה אסירים במטה הכללי של ה-KGB. שואל הראשון את השני: "למה אתה פה?" – "כי העזתי לבקר את קארל ראדק." – "אבל אני פה, כי העזתי לתמוך בו." פונים השנים לשלישי, כדי לשאול אותך, למה הוא פה. "אני קארל ראדק."

 .

אורי שני, אוקטובר 2009

 .

//