יוד זיס – מפיסטו גרסת 2010

הסרט הגרמני "יוד זיס – סרט ללא מצפון" משנת 2010 לא הוקרן בארץ, לפי ידיעתי, אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב עליו. יש ברשימה זו SPOILER, אבל לא נורא, אתם לא תמותו מזה.

אני חייב להקדים ולומר שלא קראתי את "יוד זיס" של פויכטוונגר, לבושתי, ולא ראיתי את הסרט "יוד זיס" שעשה פייט וורלאן לפי רעיונותיו של גבלס בשנת 1940 (לשמחתי). לעומת זאת ראיתי בצעירותי, עוד לא הייתי בן עשרים, את "מפיסטו" המעולה של אשטבאן סאבו. עד היום הסרט הזה הולך איתי. ראיתי אותו אז עם מישהו שאחרי זה כינה אותי באופן קבוע "SCHAUSPIELER" (שחקן), וזה היה לגנאי, כי המשפט הכי חזק בסרט, ממש בסוף (עוד SPOILER ) של קלאוס מריה ברנדאואר, הוא: "אבל אני רק שחקן!" אין ספק שחלק ניכר מהזהות המקצועית והאישית שלי נובע מההכרה, שאני לעולם לא אומר: "אבל אני רק שחקן!" בתור תירוץ לעצימת עיניים, לאי-נקיטת עמדה, להסכמה שבשתיקה, בקיצור: לשחיתות. וזה בזכות הסרט ההוא.

אני לא בטוח אם יוצרי הסרט "יוד זיס – סרט ללא מצפון" קראו את "יוד זיס" של פויכטוונגר, והסרט של הרלאן הוא לא באמת חשוב, על אף שהוא אמור להיות במרכז. למעשה, הסרט שאני כותב עליו, ושאני מבקש מכם להתעניין בו, הוא לא סרט משובח, הרבה פחות טוב מ"מפיסטו", ואם לא ראיתם את "מפיסטו" משנת 1981, אז זה אחד הדברים הכי חשובים, שאתם צריכים לעשות!

גם יוצרי "יוד זיס – סרט ללא מצפון" כמובן מודעים לזה, שהסרט שלהם מזכיר לנו את "מפיסטו", ומפיסטו, הדמות מתוך המחזה של גו'תה (Goethe), מוזכר פעמיים במהלך הסרט. [את ההצעה לכתוב את השם של המשורר הגרמני החשוב ביותר בצורה הזו באותיות עבריות, אני קיבלתי מגדי גולדברג, ואני מאוד מקווה, שהצורה הזו לכתוב את ה-UMLAUT הגרמני ואת הצליל המקביל לזה בצרפתית, תכה שורש.] ועכשיו נניח ל"מפיסטו" וניגש ל"יוד זיס – סרט ללא מצפון" משנת 2010.

הסרט פותח בזה, שגבלס הוגה את הרעיון לעשות סרט אומנותי, שייקדם את האג'נדה הפוליטית האנטישמית שלו. לשם כך מתאים הסיפור העגום על יהודי מסויים מהגטו של פרנקפורט, בנקאי מהמאה ה-18 בשם יוסף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר, שהוצא להורג, והיה לסמל לאנטישמיות הגרמנית. כשגבלס בעצמו בוחר בשחקן הבינוני פרדיננד מריאן לתפקיד הראשי, מצליח מריאן לשכנע את עצמו, ש"יוד זיס" לא יכול להיות משהו זול ופלקאטי, כי עד כה ההתקבלות של הסיפור הזה גרמה להזדהות עם היהודים. הוא אומנם מסרב תחילה, אך גבלס הנחש הצולע מצליח לסובב אותו לתוך הסרט. בינתיים החבר של מריאן, השחקן היהודי דויטשר, נמצא כבר בגטו אי-שם בפולין, ואשתו של מריאן נעצרת, כי מצאו בה דם יהודי. בסוף הסרט, אחרי המלחמה, דויטשר מקלל אותו באמצעות בית מתוך שיר של היינריך היינה. יכול להיות שיש תרגום לשיר, אבל העזתי ותרגמתי אותו בעצמי:

"שיימח שמו וזכרו!"

מפיה של הזקנה

אסתר וולף אני זוכר

את המילים, המסכנה.

ייעלם גופו וכל

זכר מנו בקברו

רק ניצן קללה ייצמח –

שיימח שמו וזכרו!

לבי, לבי, שייבטא

כל מה שכה מייסרו

רק בהוא לא יידובר –

שיימח שמו וזכרו!

לא בשיר ולא בספר,

כלב מקולל שוכב

מכוסה עפר ואפר!

אף ביום הדין כש-

קרואים כל המתים כולם

על-ידי תרועות וחצוצרות

בשורות ובראש מורם

ומלאך קורא את שמות

כל מי שרשום בדיו

על-ידי פקידי שמיים –

שיימח שמו וזכרו!

את האימרה השגורה "יימח שמו וזכרו" נאלצתי להפוך ל"שיימח שמו וזכרו" בשביל המשקל (ועשיתי זאת לפי עצתה של ידידתי הטובה חיה שדה. תודה, חיה!!). האילוץ מוסיף איזה טעם מיוחד לשיר וממחיש יותר את הדיבור של "הזקנה המסכנה". אסתר וולף כנראה היתה סבתו של המשורר. בסרט זורק דויטשר לעברו של מריאן שגילם בסרט התעמולה הנאצי "יוד זיס" את הבית הרביעי מתוך השיר: יימחה שמו וזכרו! \ לא בשיר ולא בספר, \ כלב מקולל שוכב \ מכוסה עפר ואפר!"

האם יוצרי הסרט היו מודעים לאירוניה העצומה הטמונה בשיר הזה? הביטוי "יימח שמו זכרו" מתקצר בעברית ל"ישו", כינוי הגנאי לישוע הנצרתי, שמיליארדים התפללו ומתפללים אליו בתור משיחם. סיפור מוקדם יותר על מישהו שניסה לקלל מישהו, הוא סיפורו של בילעם, אבל המקרה של ישוע הנצרתי הוא כמובן הגדול מכולם. אין אירוניה גדולה מזו! וגם היינה שהתנצר היה מודע, כמובן, לאירוניה הזו. מעריכים שהאדם אותו מקללת הזקנה, הוא היינה עצמו. וכל כך הרבה היא משתדלת למחות את זכרו, שבדיוק ההיפך קורה בגלל אותה פעולה.

אנחנו באמת לא זוכרים את פרדיננד מריאן. מעטים שמעו על פייט וורלאן הבמאי. הוא ניסה לטעון, שהוא הוכרח על-ידי גבלס לעשות את הסרט. לפי הגרסה שלפנינו, זה לגמרי לא נכון. הוא להוט להכניס כל קריקטורה אנטישמית לסיפור, ודווקא גבלס מגן על השחקן שלו בשם האומנות. מעניין, מה היתה סבתא שלי אומרת על גבלס של מוריץ בלייבטרוי, השחקן היהודי הזה, שחלקכם אולי מכירים מ"SOUL KITCHEN". סבתא שלי למדה עם גבלס בהיידלברג בתחילת שנות העשרים, כשהוא היה נער צעיר ממורמר, מתוסכל ומתוסבך.

את פרדיננד מריאן אנחנו לא זוכרים. הסרט שפרסם אותו מותר להקרנה רק במסגרות מאוד מצונזרות. אבל הסרט הזה שנעשה בשנת 2010, מנציח את זכרו של השחקן האומלל הזה, כאות אזהרה לכל שחקן ולכל אזרח: אל תשתף פעולה עם השטן! ואולי גם: האומנות בהכרח עוברת השחתה במגע עם השלטון!

כאמור, הסרט פחות טוב מהסרט ההוא, הוא אמור להיות סרט היסטורי, אך אין הרבה קשר בינו לבין האמת ההיסטורית, ובכל זאת חבל שלא הקרינו אותו בארץ, כי כל סרט שמראה את האדם הקטן, איך הוא נכתש בטחנות השלטון, והוא חושב, שהוא יכול להינצל מזה, צריך להקרינו במדינה שלנו, כי מיליונים פה עדיין חושבים: לי זה לא ייקרה!

חוץ מזה אני מת על מרטינה גדק שמגלמת את אשתו של מריאן. אני ראיתי את הסרט בגללה.