21 שנים לתהליך אוסלו

21 שנה להסכם אוסלו. באותו יום, ה-13.9.1993 זומנתי למשפט צבאי על סירובי לשרת בשטחים הכבושים. כמה ימים לפני כן פגשתי היכנשהו שותף פוליטי ומקצועי כלשהו (לא אציין סימנים מזהים), שאמר לי: "לא צריך לסרב יותר. מעתה יש לכיבוש לגיטימציה בינלאומית." נשבע לכם! ובכן, עמדתי לפני השופט הצבאי, אל"מ במילואים, והוא מתחיל להתווכח איתי: "תראה, עכשיו הם עושים שם שלום בוושינגטון! אז בשביל מה לסרב?" אני: "בוא לא נדבר פוליטיקה. אני לא משרת בשטחים הכבושים. נקודה." באתי מצויד, עם מברשת שיניים והכל. הוא התחיל לדפדף באיזה קלסייר. חשבתי שהוא מתקשה להחליט אם להכניס אותי ל-28 או ל-56 ימים. ואז הוא אומר לי: "אני אציב אותך ביפו. זה בסדר? או שגם את יפו צריך להחזיר?" וצחק.
כמו שקיבלתי מתנה לכבוד היום ההוא, לפני עשרים ואחת שנה, היו אחר-כך שבע השנים הבאות שנים של מתנות עבור הפלסטינים, אך באותו הזמן המשיכו מכות הכיבוש לנחות עליהם, הפעם בסיוע פעיל של מנגנוניו של הראיס. היה בשבע השנים האלה צוהר צר של משהו שאולי היה יכול להיות טוב, אילולא המטרה הישראלית המקורית, שהיתה מרשעת מייסודה. חלק מהפלסטינים, בכל אופן, לקחו את ההזדמנות ברצינות, וניסו להקים חברה אזרחית דמוקראטית, בשטחים ובמרחבים שניתנו להם. זה היה כמעט בלתי אפשרי, כי מציאות הכיבוש, רשויות הכיבוש והרשות הפלסטינית החניקו ניסיונות כאלה.
על שבע השנים האלה, שהיום לפני עשרים ואחת שנה ניתן האות שלהן על הדשא הירוק לפני הבית הלבן, כתבתי עבודה די ארוכה, 120 עמודים צפופים, על הניסיון הפלסטיני לבנות חברה אזרחית דמוקראטית, בצל הכיבוש ובצל המנגנון "התוניסאי" (כלומר אנשי ערפאת שבאו מתוניס). אני חושב, שמי שבאמת מעוניין שיהיה כאן טוב יותר, צריך להכיר את האנשים האלה ואת הפעילות שלהם.
https://abumidian.wordpress.com/hebrew/hakdamot/fightfordemocracy/