בשבח האירוניה

בתגובה לדברי הביקורת שלי על מאמרו של יהושוע סובול (כך כותבים את שמו ב"ישראל היום", ולא כפי שכתבתי בטעות. מי שלא קרא, כדאי להתחיל מזה: abumidian.wordpress.com ), קיבלתי ממנו מייל ובו הוא מודה לי על הפצת מאמרו בין מכותביי.

הוא טוען: "לא קלטת את האירוניה שבמאמרונצ'יק שלי."

זה הפתיע אותי! קראתי את מכתבו שוב, ואחר כך שוב. ואז קראתי את מאמרו שוב, ואחר כך שוב.

לבסוף הלכתי לייעוץ אצל נחום סוקולוב, וקראתי את מאמרו: "אירוניה"

(אפשר לקרוא את זה כאן: http://benyehuda.org/sokolov/021.html )

בין היתר הוא משבח את הצרפתים ומסתייג מן האנגלים:

"זהו חלק מן האופי הגזעי של הצרפתים: חוש איסתיטי מפותח, אדיבות, עדינות, גיהוץ, טוּב-טעם; ומתוך העדינות מהבהבים ועולים פרחי לענה זערוריים של אירוניה דקה, ספקנית, לא כמו שאנו רגילים לאמר בהמליצה הפרימיטיבית: פוסחת על שתי הסעיפים – לא! לא חיגרת כלל, אלא ספקנית מרוב דעת, ספקנית מתוך דקות מעודנת שבמעודנת.  אין כאן ריח קסרקטין "מאורגנים", כמו בגרמניה; אין כאן מסמרות קבועים, אלא עידון ההרגשה ואמנות בכל מקום.

לא כן אנגליה; היא נתנה לעולם אמנים מפוארים במקצוע זה; ועדיין היא מסתכלת בחשדנות ובהתמרמרות כלפי האירוניה.  הרי זה כמו בהאמנות הבימתית.  אין עם בעולם שחנן את האנושיות בענק גאוני בימתי כשקספיר, ואין עם בעולם, שטעם הקהל והמבינות, לגבי הבמה, בדיוטה תחתונה כל כך.  אין האנגלי אוהב את ההתפנקות האסתיטית, כמו שאיננו אוהב את תבשילי צרפת המתובלים, אלא את תבשיליו התפילים, בלי הרכבות ובלי "קונצין" – סטייטמנט צלול ופשוט, בלי עקיפין, בלי דבר חידודין.  כמו שהאנגלי מאמין באמונה שלמה, שהכותב על דבר רשע וזדון אולי הוא בעצמו רשע וזד; ככה איננו יודע להפריד בין האירוניסטן ובין הפשע, או השגעון, שהוא מניף עליהם את שוטו. "

לאט לאט התחלתי להבין. איזה תחכום! הרי סובול למד בסורבון, ואיך אפשר בכלל להשוות את עדינות הנפש הצרפתית עם הבהמיות האנגלית!

אחר-כך סוקולוב מרחיב את הדיבור על הראב"ע ושר שיר הלל עליו, ("…ניצוצות דקים ומבריקים, נוגעים לפעמים בפרטים דקיקים, נסורת היוצאת מתחת המקדח והחרט החוקק, כשהוא בעל החרט ההוא, נראה שקט וכמו אדיש, ודווקא בכוח זה – עקיצתו היא כל כך שנונה-כידונית, …") עד שהוא מגיע למסקנה:

"קובעני את הראב"ע בתור שר האירוניה האצילית שבספרות!"

עד שלא אצלול בכתביו של הפרשן המבריק הזה מהמאה ה-12, אין לי סיכוי להבין את רזי האירוניה של סובול.

יש שיאמרו:

"האירוניה בעצמה איננה מוכיחה, שהדין עם הכותב, או המדבר .יש שהחידוד הוא מוצלח מאד, והדין דין טעות; "

אבל האמת היא, כמו שמבהיר סוקולוב:

"הרי זו אמנות – כהמוסיקה.  אי אפשר לומר, שהמנגן צדק או לא צדק.  הריהו מעבר להמושגים האלה.  אין ראייה מן המוסיקה, ואין ראייה מן האירוניה, כמו שאין ראייה מן ההומור. "

גם את זה לא הבנתי לפני כן, ולכן תודה לסובול, זאת אומרת לסוקולוב. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לדבר החשוב ביותר:

"ועוד תנאי אחד מנו חכמי הבקורת השלימים באירוניה, צריך לא רק, שהסופרים ידעו להשתמש בה, אלא גם, שהקוראים יהיה מסוגלים ומחונכים להבין אותה; יש כאן עניין של קולטורה, של עיבוד הטעם, ועליתו מן הגסוּת אל הדקוּת והעידוּן, מן ההדיוטיות הנבערה אל הסלסול הענוג, מן הברבריות האטומה אל הבינה המפותחת."

…

"סוף סוף הכל תלוי ברמת התרבות של הקהל ובטיב טעמו.  כשאתה בא למסעדה, ומוצא מפיות שעל השולחנות – מלוכלכות, אל תאשים את בעל המסעדה, אלא את הקהל, שאיננו מוחה.  "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"; למשל, ינסה מישהו להוציא לאור בלונדון את היומן הנאצי "דער פעלקישער ביאובאכטער" או "דער שטירמער" – הקהל האנגלי לא יסאב בו את ידיו, לוא גם יינתן לו חינם, לוא גם יוסיפו לו לכל גליון איזה פרוטות, – ולא משום שאין קורטוב של נגד-שמיות גם באנגליה, אלא משום גסות הסגנון וניוול הפה של העתונים הללו."

(סוקולוב כתב דברים אלה בדצמבר 1934.)

כן, כן, אני הרי בור כל-כך, וכל קוראי "ישראל היום" למדו בבתי הספר המשובחים שלנו ולכן הם משכילים הרבה יותר ממני, בעלי קולטורה, ומבינים את הדקות, את העידון ואת הסלסול הענוג!

אלה בתי הספר, שהפכו את הצנזורה לבלתי נחוצה, כפי שכותב סוקולוב:

"הצנזורה, שהממשלות האבטוקרטיות היו עושות בספרות ובעתונות – בטלה, הלואי שלא תשוב לעולם.  היא היתה כבית האסורים למחשבות, אבל עכשיו נמסרה הצנזורה להציבור, והיא – לא בית האסורים, אלא בית ספר, שראש המורים שבו, או בית הדין – שראש השופטים שבו – צריך להיות הטעם המפותח והדק של קהל מנומסים רגילים בספרות ומבינים באמנות. "

והוא מסיים את מאמרו הארוך והמרתק בכך:

"לפני כעשר שנים סודר ע"י הירחון "מרקור" בצרפת משאל כללי אל הסופרים: מה לעשות כדי לנקות את שדה הספרות והעתונות מן הבאושה של אירוניה חצופה ואי-כשרונית.  הושבו תשובות שונות, ורואה אני מכולן את תשובתו של המבקר אלכסנדר בריסון.  הוא השיב: "מציע אני לכל סופר אירוני לקרוא ולחזור ולקרוא את ספרי אנטול פרנס."

בפעם האחרונה שספר מספריו של אנטון פרנס יצא לאור בתרגום לעברית, היה לפני יותר משלושים שנה, אבל יהושע סובול וודאי יוכל לקרוא בו בשפת המקור.

זה לימד אותי המון! הבנתי, שאני צריך להעמיק ולהבין: אם כוונתו היתה אירונית, האם גם ה"התפכחתי" של סובול במלחמת לבנון השניה הוא בבחינת אירוניה?

ואולי גם ההצהרות של "ישראל היום":

• לומר את האמת "ישר ולעניין"
• לזכור שאנחנו ישראלים

הן אירוניות?

ומה שכתב יהושוע סובול (סליחה, כן, אבל ככה כותבים את שמו בעיתון האירוני הזה) על הרג הילדים בעזה:

"בתוך כל העניין הנורא והאיום הזה מתקומם הלב על החיזיון הפורנוגרפי שבו אנשים משתלטים על תפקיד הבוכים כשהם מותירים לאחרים את תפקיד היורים. מה עוד שהם יודעים היטב כי הם יכולים להמשיך לשחק את תפקיד הבוכים רק הודות לכך שאחרים מקבלים על עצמם את תפקיד היורים.

בלעדיהם הם היו נאלצים למלא מזמן את תפקיד המתים."

זה בעצם אירוני.

ועל "שבעה ילדים יהודים" של קריל צ'רצ'יל:

"מופע אימים אנטישמי שלא היה מבייש את מכונת התעמולה של גבלס בשלהי שנות ה־30 של המאה שעברה"

ודאי, שזה אירוני! מי מבייש את מי פה בדיוק?

או זה: "זה לא מחזה אלא מין כרוז" – איזו אירוניה דקה! יש כאן מכוונות עצמית מתוחכמת ביותר!

או זה: "זו מניפולציה מסוכנת יותר מהכחשת השואה."

אני עוד צריך להמשיך לחשוב, כדי למצוא את האירוניה בביטוים כמו: "הטינופת הזאת מציגה, כאמור, על בימת הרויאל קורט…"

או כמו :

"לכן מה שקרה לו [למבקר תיאטרון, שכנראה לא חושב כמו סובול, או ששוב לא הבנתי את האירוניה.] מזעזע יותר מכל ההפגנות האנטישמיות הבהמיות של מה שנותר מהשמאל האירופי, שחבר לפאשיזם האיסלאמיסטי הקיצוני."

זה באמת מעניין אותי, כי תרגמתי את זה לעברית וגם העליתי את זה בחיפה, ואחרי זה גם סמיח ג'ברין העלה את זה בתל-אביב:

הסתייגות אחת קטנה בכל זאת יש לי:

גם אריסטו מסכים איתי, שאירוניה בצורת איירון עדיפה ויפה יותר מאשר אירוניה בצורת אלזון. והנה, במאמרו של סובול על סימון וייל ועל עונש המוות לערבים הרי מקרה מובהק של אלזון, של הגזמה. או שאולי גם בזה אני טועה, וסובול בעצם לא מתכוון לדבר באירוניה נגד עונש המוות, אלא שעונש המוות יהיה בבחינת understatement. (זו – דרך אגב – מילה אנגלית, ולא צרפתית.)