Skip to content

גבולות

25 ביולי 2009

אנחנו חיים במדינה שאין לה גבולות ברורים. אני טוען שמצב פורמאלי זה משליך על הגדילה של הילדים במדינה.

מצב זה אינו דומה כלל ועיקר למדינה שיש לה גבולות קבועים, מקובלים על כולם, על אזרחי המדינה כמו על אזרחי המדינות השכנות או על אזרחי מדינות אחרות. הוא אפילו לא דומה למדינה שיש לה אומנם גבולות, אבל אזרחי המדינה יכולים לעבור את הגבול בלי להרגיש בכך וללכת לקניות במדינה השכנה, או ללכת לטייל שם או לעבוד שם. כמו היום באירופה, או כמו בארצות הברית של אמריקה כבר הרבה שנים. לשם הקצנה אביא את המצב של שווייץ, שהגבולות בין הקנטונים השונים שם נפתחו כבר לפני המון שנים. אבל עדיין יש גבול בין קנטון לקנטון.

למה המצב אצלנו לא דומה לדוגמאות שהבאתי. כי הגבולות שם לא מורגשים, דווקא משום שיש הסכמה מלאה עליהם. בישראל, אם אני עובר משכונה מסויימת בירושלים לשכונה אחרת, אינני רואה גבול מדיני, אבל אני יודע שהוא קיים, ואני יודע, שיש כאלה, שמנסים להתעלם ממנו, ויש כאלה, שרוצים לבנות חומה לאורכו.

אם לעומת זאת אני רוצה לעבור את החומה, המפלצת הנוראית ביותר מאז חומת ברלין, ואף גרועה ממנה, איני עובר גבול, הגבול הזה הוא החלטה שרירותית, שגם עליו אין שום הסכמה, עוד פחות מאשר "הגבול" של 1967.

תלוי בסטאטוס המשפטי שלי, אני יכול לעבור גבולות פה, מבלי שאיש ישים לב לכך, וכשאני אומר סטאטוס משפטי, אני מתכוון כמובן לא לזה הפורמלי, דה-יורה, אלא לזה דה-פקטו. אם אני גבר, אני יכול לחדור לתוך תחומה הפרטי של אשה, אם אני ישראלי, אני יכול לקחת אדמה או רכוש פלסטיני וכו'.

אלה הם פני החברה בתוכם גדלים ילדי ישראל, ומה שמצטרף לכך הוא בלבול במבנה המשפחה. את המשפחה המורחבת ניסה הקיבוץ להחליף בחברת הילדים, או במשפחה המצומצמת, והכל הגיע, בסוף המאה העשרים, למצב של בלבול גדול. יש עדיין כמה עשרות אלפים של משפחות במדינת ישראל, שפועלות על פי מבנה של משפחה פרטריארכלית, אפשר לומר: דיקטטורית, והגברים הפטריארכים האלה נלחמים בשיניים נגד ההתפוררות הכללית.

אז יש לנו פטריארכים יהודים או מוסלמים, או נוצרים, וחומות הפרדה של האפרטהייד הישראלי – ומצד שני מדינה בלי גבולות, בתי ספר בלי משמעת והורים בלי יכולת לומר לא.

ובדיוק כמו שהמדינה בעצמה מאופיינת בו-זמנית על-ידי חוסר הגדרה מוחלט בלי גבולות וחומות הפרדה והרחקות, כך גם יש מחנכים, שמיטלטלים מקצה לקצה, והחניך לא יודע מתי הוא ייתקל בחומה, מתי יידרוך על מוקש ומתי – כלום.

גם גבולות הזמן לא ברורים בכלל. מחד יש שעון, יש זמן שתואם את הזמן של דרום אפריקה או רוסיה, אבל כבר ברשות הפלסטינית הזמן יכול להיות שונה, כי הם מתחילים את שעון הקייץ בתאריך אחר. במובן עמוק יותר: עמידה בזמנים אינה ערך במציאות פוליטית שכל תכנון הוא משאלה, שיכולה להתממש או לא. הזמן של הזולת אינו זוכה לכבוד הראוי לו, הוא נכבש בדיוק כמו השטח שלו.

From → כללי

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: